החלטת מותב האכיפה המנהלית בפרשת רמי לוי: אחריות אישית – עד לאן?
לאחרונה פורסמה החלטת מותב האכיפה המנהלית בפרשת רמי לוי, אשר הטילה אחריות אישית משמעותית על מנכ"ל ודירקטור בחברה ציבורית
לאחרונה פורסמה החלטת מותב האכיפה המנהלית בפרשת רמי לוי, אשר הטילה אחריות אישית משמעותית על מנכ"ל ודירקטור בחברה ציבורית, בעקבות טעות מהותית בדוחות הכספיים ואשר להערכתנו מחייבת בחינה מחודשת של גבולות האחריות האישית של נושאי משרה בכירים בחברות ציבוריות.
ההחלטה, אשר יישמה באופן מרחיב את עקרון האחריות הפיקוחית, מעלה לדעתנו שאלות עקרוניות באשר לאיזון הראוי בין אחריות אישית של נושאי משרה לבין אחריות מקצועית של בעלי תפקידים ייעודיים, ולסיכונים הגלומים באכיפה מנהלית מרחיבה.
במרכז ההחלטה עמדה טעות מהותית בדוחות הכספיים של חברת רמי לוי שיווק השקמה בע"מ לרבעון הראשון לשנת 2023, אשר נבעה מאי רישום של ספקים בעלות של כ-58 מיליון ש"ח. בעקבות גילוי הטעות, הוטלו עיצומים כספיים משמעותיים – הן על החברה (1.4 מיליון ש"ח) והן על רמי לוי באופן אישי (250,000 ש"ח) ועל סמנכ"ל הכספים של החברה באותה העת (200,000 ש"ח), כמו גם מגבלת כהונה על סמנכ"ל הכספים. יצוין, כי רמי לוי היה הראשון לזהות את הטעות בדוחותיה הכספיים של החברה, והתריע על כך באופן מיידי כאשר הטעות נתגלתה לו.
המותב החמיא לרמי לוי על כך שהיה הראשון שזיהה את הטעות, ואף הדגיש בהחלטתו, כי הטעות לא נועדה לצורך הפקת רווח. יחד עם זאת, קבע המותב, כי רמי לוי לא פיקח כראוי על תהליכי הבקרה והדיווח, לא היה מעורב מספיק בגיבוש נהלים, ואף חתם על הצהרת מנהלים מבלי לוודא בפועל את קיומם של בקרות אפקטיביות.
לדעתנו, עמדת רשות ניירות ערך, כפי שאומצה בהחלטה זו, מרחיבה יתר על המידה את גבולות האחריות האישית של נושאי משרה בחברה ציבורית. אין חולק על חשיבות הפיקוח, הבקרה והגילוי הנאות, אך הדרישה שמנכ"ל וחבר דירקטוריון יהיו מעורבים לעומק בכל שלב ושלב של תהליך הכנת הדוחות הכספיים – גם בתחומים מקצועיים-טכניים שאינם בתחום מומחיותם – חורגת לדעתנו מהאיזון הראוי בין אחריות ניהולית לאחריות מקצועית של בעלי תפקידים ייעודיים.
החלטת המותב קובעת, כי נושא משרה בכירה אינו יכול להסתפק בהאצלת סמכויות לבעלי מקצוע, אלא עליו לוודא בפועל את קיומם של נהלים, בקרות ומנגנוני פיקוח אפקטיביים, גם בתחומים שאינם בליבת עיסוקו. ככלל, עמדה זו נכונה. עם זאת, מידת הפיקוח אותה נדמה שהמותב מצפה בפועל מקימה לדעתנו סטנדרט שלא ניתן לעמוד בו והוא איננו אפקטיבי – הא יביא נושאי משרה ומנהלים בכירים לסבור שעליהם לעשות בעצמם הרבה מן העבודה שהאצילו.
בכך, למעשה, נמתח גבול האחריות האישית של נושאי משרה עד לקצה גבול הסבירות: האם ניתן לצפות ממנכ"ל של קבוצה קמעונאית ענקית, המעסיקה אלפי עובדים ופועלת במגוון תחומים, להיות בקיא ומעורב בכל פרט חשבונאי-טכני כגון העובדה שכן או לא נמשכו יתרות של ספקים מסוימים על ידי חשבת החברה לפני שהוכן דוח כספי שהוגש לדירקטוריון ואמור היה, מן הסתם, לכלול את היתרות הללו? האם לא נדרש להתחשב במסגרת החלטת המוטב כי אותו נושא משרה דרש דיווחים, בירר את הנושא לעומק ואף התריע כאשר חש שלהערכתו ישנה טעות (כפי שקרה במקרה דנן)?
אין חולק, כי לא ניתן להישען באופן בלעדי על העסקת מומחים ובכך לצאת ידי חובה, כמו גם על הצורך באכיפה אפקטיבית, גילוי נאות ובקרה פנימית בחברות ציבוריות. יחד עם זאת, לטעמנו, החלטה זו אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד של דיני תאגידים, לפיהם אחריות נושאי משרה תבחן לפי כלל שיקול הדעת העסקי. במסגרת זו, יש לבחון את סבירות ההחלטה ובחינת החומרים על בסיסם היא התקבלה ובכך להבחין בין רשלנות חמורה או כוונת מרמה לבין טעויות אנוש בתום לב או כשלים מערכתיים אשר מעצם היות כולנו בני אנוש, בשר ודם, עשויים לקרות מעת לעת.
השלכות ההחלטה אינן מצטמצמות לפרשה זו בלבד. התקבעות גישה כזו תוביל להיווצרותו של אפקט מצנן (Chilling Effect) על שוק ההון: מועמדים איכותיים יירתעו מלקחת על עצמם תפקידי ניהול בכירים בחברות ציבוריות, בשל החשש מאחריות אישית חמורה גם במקרים של טעויות בלתי נמנעות, בתום לב, או כשלים מערכתיים בלתי צפויים. יתרה מכך, הרחבת האחריות האישית עלולה להביא ל"ניהול מתוך פחד", שבו נושאי משרה יעסקו בעיקר בכיסוי עצמי ובדיקות יתר, במקום ביזמות, חדשנות וקידום החברה. במקביל, חברות עלולות להידרש להשקיע משאבים מופרזים בבירוקרטיה ובדיקות יתר, במקום בפיתוח עסקי וצמיחה.
לדעתנו, אף שהמותב קבע, כי רמי לוי לא פיקח מספיק על תהליכי הבקרה והדיווח, ההחלטה אינה מפרטת באופן קונקרטי מספיק מה היה נחשב לפיקוח מספק או מהו הסטנדרט המצופה בפועל ממנכ"ל ודירקטור בחברה בסדר גודל כזה. פעמים רבות, המותב מסתפק בביקורת על התנהלות נושאי המשרה אך אינו מספק הנחיה אופרטיבית או קריטריונים ברורים להתנהלות תקינה, מעבר לדרישה כללית לפיקוח מוגבר והטמעת תהליכי פיקוח.
בסופו של דבר, גם אמצעי בקרה מחמירים אינם יכולים למנוע לחלוטין טעויות אנוש או כשלים מערכתיים, במיוחד בסביבה דינמית ומורכבת. לכן, קביעת סטנדרט כה מחמיר – גם אם הוא מוצג כאמצעי "פשוט" – אינה תואמת את המציאות ומובילה להטלת אחריות כמעט אוטומטית על נושאי משרה, גם כאשר פעלו בתום לב ובסבירות.
יש לזכור כי מוסד האכיפה המנהלית נועד מלכתחילה לשמש חלופה לאכיפה פלילית בהפרות שאינן מצדיקות סנקציה חמורה כל כך. המשמעות לדעתנו הינה, שרק מקרים של רשלנות רבתי, רשלנות גסה הנושקת לידיעה, אמורים להיכנס לגדר הליכי אכיפה מנהלית, ולא כל טעות או מחדל. בפועל, נראה כי הסטנדרט הולך ומחמיר, עד כדי כך שכל טעות ניהולית או תקלה בתום לב הופכת לרשלנות מנהלית שמביאה לסנקציות משמעותיות, ובכך מתקרב הסטנדרט לאחריות קפידה.
להערכתנו, החלטת המותב חורגת מהאיזון הראוי, מרחיבה את גבולות האחריות האישית באופן מסוכן, ועלולה לפגוע ביעילות הניהולית ובמשיכת אנשי מקצוע איכותיים לשוק ההון. יש לקוות, כי המחוקק יגדיר גבולות ברורים ומידתיים לאחריות האישית של נושאי משרה, באופן שיאפשר אכיפה אפקטיבית – אך לא הרתעת יתר.
מאת עו"ד עמרי אורן ועו"ד הדר ישראלי, שותפים, ברנע ג'פה לנדה
d&b – לדעת להחליט
