חוזים דיגיטליים בעולם של AI
מי אחראי כשהכל משתבש בעקבות עבודת הבינה המלאכותית?
הבינה המלאכותית כבר מזמן אינה בגדר חזון – היא כאן, היא חכמה והיא משתפרת בכל יום. אבל רגע אחרי ההתפעלות, עולה שאלה משפטית קריטית: מי אחראי כשמערכת בינה מלאכותית טועה? ומה קורה לחוזה שנחתם דיגיטלית – כשאחד הצדדים מתכנן שיתוף פעולה עם AI, והשני לא באמת הבין את ההשלכות?
יותר ויותר מיזמים, חברות תוכנה, וסטארט-אפים חותמים כיום על הסכמים מול שותפים, לקוחות וספקים – מבלי להבין לעומק את הפוטנציאל המשפטי של הבינה המלאכותית שבה משתמשים, או של תנאי ההפצה הדיגיטליים שבהם הם מתחייבים. זה לא מדע בדיוני. זה החוזה הבא שאתם עומדים לחתום עליו.
דוגמה אמיתית: הבינה המלאכותית שגרמה לתביעת מיליונים
לפני מספר חודשים הגיע אלינו סטארט-אפ ישראלי מצליח, שפיתח מערכת מבוססת AI לזיהוי רגשות בקרב לקוחות. המוצר היה טכנולוגית פורץ דרך, אבל ההסכם מול הלקוח – תאגיד בינלאומי – נוסח במהירות, וכלל סעיף כללי של “שיפוי מלא במקרה של טעות במערכת”.
מה קרה? האלגוריתם פיענח בצורה שגויה התנהגות של משתמשים והביא להחלטות ניהוליות שגויות במוקד שירות רגיש. זה עלה ללקוח זמן, כסף, ומוניטין – והוא תבע.
האם הסטארט-אפ היה אחראי? כן. אבל אילו היו שואלים עורך דין טכנולוגי בשלב ניסוח החוזה – אפשר היה להכניס מגבלות, להבהיר שה-AI פועל על בסיס הסתברות, ואפילו לקבוע תקרת אחריות.
החוזה הדיגיטלי ש”עבר” במהירות – לא הגן עליהם.
מה הבעיה בחוזים דיגיטליים כיום?
1. נוסחיות מוגזמת – רבים משתמשים בתבניות גנריות (כמו DocuSign או ChatGPT) לניסוח חוזים, בלי התאמה אמיתית לתחום.
2. הנחות שגויות – חתימה על חוזה דיגיטלי נתפסת כ”פשוטה”, ולכן רבים חותמים בלי קריאה מעמיקה או ייעוץ.
3. אי הבנה של AI – הצדדים לא תמיד מבינים איך עובד האלגוריתם, מהו תהליך הלמידה, ומהם הסיכונים.
4. עיוורון לפערי אחריות – לא תמיד מוגדר מי אחראי לאיזה רכיב – התשתית, ה-data, התוצר, ההטמעה או השימוש.
חוזה טוב לא מאט אתכם – הוא מגן עליכם
יש מיתוס רווח בעולם העיסקי בכלל ובפרט בעולם היזמות: עורך הדין מעכב. החוזה “תוקע” את הפיתוח. אבל בפועל, ההפך הוא הנכון. חוזה טוב הוא זה שמאפשר ליזם לרוץ מהר – כי הוא יודע שהסיכון מוגדר, ההתחייבויות מדויקות, ואין הפתעות מעבר לפינה.
במיוחד כשמדובר בטכנולוגיה חדשה, שיכולה להפתיע אתכם ואת השוק, חשוב שיהיה לצידכם מי שדואג לא רק לקוד – אלא גם לקונספט המשפטי.
אז מה אפשר לעשות אחרת?
1. לנסח חוזים עם הבנה טכנולוגית:
לא כל עורך דין יכול להתמודד עם הסכמים טכנולוגיים. המפתח הוא לעבוד עם משרד שמבין איך מערכות AI באמת פועלות – מה ההבדל בין supervised ל-unsupervised, בין hallucination של מודל לשגיאה בתפעול.
2. להכניס מגבלות אחריות חכמות:
כמו בכל חוזה עסקי, צריך להגדיר מהו היקף הסיכון. תקרה כספית, חריגים לתביעה, דרישה להודעה מוקדמת, הגבלה של סמכויות שיפוט – אלה סעיפים שעושים את ההבדל בין פשיטת רגל למחלוקת ניתנת לניהול.
3. לקבוע מנגנוני בקרה:
בחוזים עם גורמי AI, כדאי להכניס מנגנונים של “sandbox”, בדיקות משותפות, אישור גרסאות, ולפעמים גם חובת תיעוד של החלטות שהתקבלו על ידי המערכת.
4. לא לפחד להסביר:
חלק חשוב מתפקידנו כעורכי דין טכנולוגיים הוא לתרגם בין המפתחים לבין עולם המשפט. לקוח לא צריך להבין NLP כדי לדעת מהו סיכון משפטי – אבל הוא כן צריך לשאול את השאלות הנכונות, ולקבל תשובות.
מתי כדאי להתייעץ עם עורך דין?
• כשאתם מפתחים מערכת AI חדשה ויש לכם הסכמים מול משתמשים, לקוחות, או שותפים עסקיים.
• כשאתם משתמשים ב-AI מסחרי או מטמיעים מוצר AI חיצוני, ויש חשש מאחריות אם משהו משתבש.
• כשאתם חותמים על הסכמים עם שווקים בחו”ל – במיוחד בארה”ב או האיחוד האירופי, שם האחריות על מוצרים טכנולוגיים מחמירה.
• כשאתם מגישים מצגות או הצעות למשקיעים, וחשוב שתהיו מוגנים גם משפטית, לא רק טכנולוגית.
לסיכום: עידן הבינה מחייב עדיין חוזה עם תבונה אנושית אישית
העולם הדיגיטלי משתנה במהירות, והחוזים הדיגיטליים משתנים איתו. בעידן שבו שורת קוד אחת יכולה להניע החלטות של מיליונים – האחריות המשפטית אינה מותרות. היא הכרח.
במשרדנו אנו מלווים יזמים, חברות טכנולוגיה, וגורמים עסקיים בדיוק בשלב הזה – בניסוח חוזים שמבינים את ה-AI, מזהים את הסיכונים, ויוצרים שותפות משפטית חכמה שתאפשר לכם להתקדם בראש שקט.
במשרד א. אלטו קליין שטיינמץ מחלקה מסחרית ובה מומחיות ייחודית עסקית ויזמית, בחוזים והסכמים לוקאליים ובינלאומיים.
d&b – לדעת להחליט
