דעה
עמק הסיליקון מאמץ את תרבות העבודה שסין אסרה
גל הפיטורים בהייטק מאפשר למעסיקים לכפות את שיטת "996": עבודה מ־9 בבוקר עד 9 בלילה, שישה ימים בשבוע
שבת בבוקר, עשר, אני בחדר כושר שצמוד לקו הנמל של סן פרנסיסקו, רצה על ההליכון. פתאום אני קולטת חברה מהבית. הכרנו פעם בימי התיכון בתל אביב ושתינו איכשהו מצאנו את עצמנו בסן פרנסיסקו בערך באותו הזמן. אני ניגשת אליה, מציעה שנלך לקפה אחרי האימון.
היא ישר מתנצלת: "זה הזמן היחיד שלי לנשום." והיא נראית גמורה, לא רק מהאימון המאומץ.
אני אומרת "סבבה, אז שבוע הבא? אולי ערב ברביעי, או איזה דרינק בשישי?"
היא רק מנענעת בראש: "אין מצב. אנחנו על 996. שבת זה היום היחיד שיש לי."
996. מתשע בבוקר עד תשע בערב, שישה ימים בשבוע, עם חופש "בלתי מוגבל" ( = אין חופש). ככה זה. חוק רשמי אצלם בסטארט-אפ, כתוב בחוזה כאילו זה הכי טבעי. פעם היא תמיד הייתה עם ספר בתיק, מבלה שבת שלמה בקריאת פילוסופיה והיסטוריה, מתווכחת על רעיונות על קפה שנמרח עד הערב.
"את מכירה אותי", היא אומרת. "הייתי מתה על זה - לשבת, לחשוב, להסתובב עם רעיונות. לא נגעתי בזה כבר שנה".
דת העבודה החדשה
זה לא סיפור על סטארט-אפ אחד עם מייסד שתלטן מדי. זו תופעה גדולה מזה. במוצ"ש האחרון, בסביבות אחת עשרה בלילה, חזרתי מארוחת ערב באזור המשרדים בעיר, ה-financial district. מול עיניי עמד אחד הבניינים החדשים של תעשיית ההייטק. חזית זכוכית מבריקה, חלונות מהרצפה ועד התקרה שמאפשרים הצצה פנימה.
הנוף היה כמעט אבסורדי: כל הקומות מוארות כאילו מדובר בשעת צהריים. שורות של עובדים כפופים על מחשבים ניידים, אורות המסכים כמו עששיות בלילה. בפינת המטבח מישהו שותה משקה אנרגיה, כאילו מדובר בתחילת יום ולא בסופו. כך נראית התרבות החדשה בעמק הסיליקון: שבת בלילה, ובזמן שרוב העיר כבר סגרה את היום, במשרדי הסטארט-אפים הזמן פשוט לא עוצר.
זה לא האקאתון. אין קופסאות פיצה, אין התרגשות באוויר או צחוקים בין ריצות קוד. זה גם לא מרתון דדליינים, עם סוף ידוע שניתן לסמן ביומן. זה היה סתם מוצאי שבת רגיל, והבניין נראה חי יותר מרחובות סן פרנסיסקו.
המאבטח עמד בחוץ עם סיגריה. שאלתי אותו אם יש איזה אירוע מיוחד. הוא צחק: "אירוע? זה כל סופ"ש. היינו צריכים לכבות את האזעקה בבניין. היא לא הפסיקה להתריע על פריצות, כי אנשים כאן מסביב לשעון".
זוהי תמונה קטנה, כמעט יומיומית, של דת העבודה החדשה. לא קהילה, לא יצירה משותפת - פולחן מתמשך של שעות אינסופיות מול מסכים, שמוחק את ההבדלים בין לילה ליום, בין שבת ליום חול. כשהעובדים נבלעים במקדש הזכוכית עד שהאזעקות עצמן מתייאשות, אולי הגיע הזמן לשאול מי בעצם משרת את מי: האנשים את הטכנולוגיה, או להפך.
וזה מה שהכי מטריף אותי: אף אחד אפילו לא מנסה להסתיר את זה. זו לא בושה, לא משהו שמחביאים בין השורות, זו דווקא תעודת כבוד. אני גוללת בלינקדאין ורואה מודעות דרושים שמצהירות בגאווה: "מוכנים להשקיע לפחות 70 שעות עבודה בשבוע", באותה שורה שבה רשום "5+ שנות ניסיון" או "שליטה חזקה ב-Python".
המייסדים מצייצים בטוויטר (X) על סופי שבוע במשרד כאילו זו הוכחה שהצוות רציני יותר מכל צוות אחר, שהם אלה שייקחו את כל הקופה. משקיעים שואלים בפגישות גיוס לא על החזון או על המוצר, אלא האם יש מיטות במשרדים וכמה הצוות מוכן לשחוק את עצמו למען ההצלחה ומחייכים בסיפוק כשהם שומעים "996".
כולם זורקים את אותו ההסבר: מירוץ ה-AI. מי שלא קפץ על רכבת ה-ChatGPT בזמן, שיישאר לנופף מהתחנה. החברות הענקיות חמושות בכסף אינסופי, צבאות של חוקרים, ומגדלים של שרתים. הסטארט-אפ עם 20 העובדים רץ כמו עכבר על גלגל, היתרון היחיד שלו זה לשרוף עוד שעות עד שהגלגל יישבר.
אז למה בעצם 996 הופכת למדיניות רשמית עכשיו, ולא נגיד כבר ב־2021? למה היא מתפשטת בסטארט-אפים כאילו זו הדרך היחידה לעבוד?
זה לא שהטכנולוגיה נהייתה פתאום יותר תחרותית. מה שהשתנה זה מי מחזיק את הקלפים. כל יחסי הכוחות התהפכו.
הריבית קפצה כמעט מאפס ליותר מחמישה אחוזים. הכסף נהיה יקר. משקיעים שהיו זורקים כסף על כל סטארט-אפ עם "AI" במצגת, פתאום רצו לראות תוצאות אמיתיות. המודל של "צמיחה בכל מחיר" פשוט הפסיק לעבוד כשלהון היה תג מחיר. בין 2022 ל־2024 פוטרו מעל לחצי מיליון עובדי הייטק. גוגל זרקה 12 אלף, מטא 21 אלף, אמזון 27 אלף. השוק התהפך: במקום עובדים שבוחרים הצעות, עובדים התחילו להגיד תודה שיש להם בכלל עבודה.
בדיוק אז התחיל ה- 996, כשלעובדים כבר לא היה כוח מיקוח.
אני חוזרת במחשבות שוב שוב לבועת האינטרנט של סוף שנות ה-90. לא הייתי שם, הייתי אז ילדה בבאר שבע, רחוקה ממגדל השן של הסיליקון ואלי. אבל משהו באנרגיה של אותה התקופה עדיין מרחף מעל העיר. 1999 הייתה שנה של עבודה מסביב לשעון: אנשים ישנו מתחת לשולחנות, עבדו מעל ל-90 שעות בשבוע ולא יצאו כמעט מהמשרד (או בית-משרד).
כולם באמת ובתמים האמינו שהם הולכים להתעשר ולהפוך למילארדרים. ב-1999 - 457 חברות הונפקו בבורסה. 100 מהן היו קשורות לאינטרנט. האופטימיות הייתה לא לחינם, גם אם הייתה קצת פנטזיונרית לעיתים. אנשים עבדו כל כך קשה, כי האמינו שזה ישתלם לטווח הארוך.
הפעם זה מרגיש קצת אחרת. אצל הרבה עובדים זה מונע מתוך פחד. לא הרבה מהאנשים שאני מכירה עובדים 996 כי הם בטוחים שיהפכו לעשירים. רובם מכירים בסטסטיקה ש-90% מהסטארט-אפים נכשלים והמניות שלהם נשארות על הרצפה. הם עובדים כל כך הרבה שעות כי הם חושבים שהם יפוטרו אם הם לא.
יש משהו כמעט פיוטי באירוניה הזאת: במערב, שמעולם הציג את עצמו כמבצר החירות והקדמה, נפתחים שערי משרדים אל תוך שיטה שידועה לשמצה במזרח. תרבות עבודה שסין נאלצה להוקיע כדי להגן על עובדיה. וכאן, בעמק הסיליקון, מציגים אותה כהבטחה לעתיד.
ג’ק מא, מייסד עליבאבא, כינה את מודל ה־996 "ברכה עצומה" עוד ב־2019. לדבריו זו זכות, כבוד אמיתי, שעובדים צריכים להודות עליו, "ההזדמנות לעבוד את עצמם עד אפיסת כוחות". התגובה בסין לא איחרה לבוא: עובדי ההייטק השיקו את תנועת 996.ICU – "עובדים 996, מסיימים בטיפול נמרץ". הם פיתחו רישיון קוד פתוח אנטי־996, הקימו מאגר בגיטהאב שצבר מעל ל-200 אלף כוכבים. הממשלה ניסתה לצנזר, אך לבסוף בית המשפט העליון של סין פסק ב־2021 שהמודל אינו חוקי. קבע שמדובר בניצול ציני, רע לעובדים, רע לחברה - טוב רק לחברות שסוחטות כל שעה אפשרית מגופם ומנפשם של העובדים.
ובינתיים, בסן פרנסיסקו, סטארט-אפים מסתכלים על אותו מודל ומכריזים: בואו נאמץ אותו.
האם זה אומר שגם יזמים ישראלים צריכים לאמץ את מודל ה-996 כדי ליישר קו? עבודה אינטנסיבית אינה זרה למי שעשה שירות צבאי, ובאיזשהו מקום הישראלים באופן טבעי עובדים יותר קשה גם בלי טרנדים מיובאים מסין.
במדינה שהלחץ בה גבוה גם ללא המירוץ הטכנולוגי - תופעת ה-996 צריכה להשאר מחוץ למשחק.
ניקול לוין היא בכירה בסטארט-אפ AI בסן פרנסיסקו שטרם נחשף
