האם טונות פסולת בעזה יהפכו לתשתיות?
המלחמה הותירה את עזה עם נזק סביבתי עצום, משבר מים חריף ותשתיות שקרסו כמעט לחלוטין. גופי סביבה מאמינים ששיקום הרצועה הוא הזדמנות לשיתופי פעולה אזוריים
שנתיים של מלחמה הובילו לנזק סביבתי חסר תקדים ברצועת עזה. ערים שלמות הפכו לערימות ענק של פסולת בניין, אל הים זרמו ביוב וזוהמה לאחר שתשתיות חיוניות נהרסו, ושדות חקלאיים הפכו בלתי שמישים בשל הנזק הכבד שנגרם לקרקע. גם אספקת המים שהיתה רעועה קודם לכן ספגה פגיעה כבדה, ותשתיות חשמל חיוניות נהרסו. ההתאוששות מההשפעה הסביבתית, כך לפי הערכות תוכנית הסביבה של האו״ם, עשויה להימשך עשרות שנים. בספטמבר 2024 העריך האו"ם כי ייתכן שיחלפו עד 20 שנה עד שתטופל כל הפסולת, בעלות של 909 מיליון דולר. בהתבסס על צילומי לוויין עדכניים, ההערכה היא כי ההרס ברחבי רצועת עזה יצר 61 מיליון טונות של הריסות.
שורה של גופים בישראל החליטו להירתם לשיקום של רצועת עזה, כחלק ממהלך שלשיטתם עשוי לחזק את היציבות האזורית. חלקם מקדמים תוכניות בערוצים דיפלומטיים, ואחרים פועלים כדי לסייע לאוכלוסייה שנותרה חסרת קורת גג ותשתיות הכרחיות לניהול חיים תקינים. לדבריהם, התאוששות ירוקה יכולה לקדם יציבות וביטחון באזור ולהשפיע על המערכות האקולוגיות בישראל.
בארגון אקופיס גיבשו חזון מדיני־סביבתי־כלכלי ליום שאחרי, שהוצג השבוע בכנס המדבור הבינלאומי של המכונים לחקר המדבר של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. הבסיס לכך הוא יצירת תשתיות ראויות, וכריכה שלהן בהיבטים אזוריים דוגמת פרויקט הענק IMEC ותלות הדדית במשאבים. החזון, הכולל שורת פרויקטים בתחומי המים, האנרגיה, התחבורה והסחורות, שם דגש מיוחד על נושאי המים והאנרגיה וההזדמנויות ליצור תשתיות אזוריות משותפות בתחומים האלו לצד מדינות המפרץ, אירופה וארה"ב.
הצורך ברור: לפי דו"ח של האו"ם, אספקת המים המתוקים בעזה מוגבלת מאוד ולאחר הרס התשתיות, גם מזוהמת. כמו כן יש עלייה במחלות זיהומיות (מקרי צהבת חריפה, למשל, גדלו פי 384). קריסת תשתית טיהור השפכים, הרס צנרת ושימוש בבורות ספיגה הגבירו את זיהום האקוויפר המספק מים לחלק ניכר מעזה. אזורים ימיים וחופיים מזוהמים גם הם, ובשל הרס אדמות וצמחייה, ייצור מזון בקנה מידה גדול אינו אפשרי.
״היו תוכניות להסדיר את תשתיות המים בעזה עוד לפני המלחמה. ישראל סיפקה כ־20 מיליון קוב כי זה היה המקסימום האפשרי״, אומר נדב טל, ראש תחום המים בארגון אקופיס מזרח תיכון בישראל. ״היום המצב חמור בהרבה: מי התהום לא ראויים לשתייה, מתקני ההתפלה נהרסו. עכשיו זו הזדמנות לבנות מתקן התפלה גדול שיספק מים לתושבי הרצועה, יוזיל את מחירי המים ואף יאפשר למכור עודפים לישראל ולירדן. אפשר להקים מתקן של 200 מיליון קוב, ולהכניס אותו למערכת המים האזורית כחלק מהסכם פרוספריטי. הרווח של ישראל הוא פחות תלות באספקת המים שלה, ויותר יציבות מדינית בעזה עצמה. ככל שההשקעות הבינלאומיות יהיו גדולות יותר, כך גם גדל הסיכוי ליציבות פוליטית״.
חזון למזרח תיכון חדש: השיקום הסיבתי טומן בחובו יתרונות גיאו־פוליטיים והזדמנות לשקם את נהר הירדן הדרומי
באקופיס מאמינים ביצירת חזון אזורי שבו השותפות ערבות זו לזו. בעיית המים של הממלכה הירדנית היא אחת הקשות בעולם, והיא מאיימת על הכלכלה, החקלאות והיציבות במדינה השוכנת באזור שכיח למחצה, עם כמות גשמים נמוכה ולא סדירה וללא תשתיות מתקדמות לשימוש במים. מקורות מי התהום נשאבים מעבר לקצב ההתחדשות שלהם, ובחלק מהאגנים נרשמה ירידה מדאיגה במפלס ובאיכות המים, בזמן ששינויי האקלים מגבירים את אירועי הקיצון האקלימיים וגורמים לכך שהסכרים ומאגרי המים מתרוקנים. בערים רבות המים מסופקים רק פעם בכמה ימים, והתושבים נאלצים לאגור מים במכלים על גגות הבתים לצריכה שוטפת.
ירדן נשענת על שיתופי פעולה אזוריים, ובמיוחד עם ישראל, כדי להגדיל את כמויות המים העומדים לרשותה. באקופיס סבורים שהקמה של מתקן התפלה בעזה תשרת את האזור היטב. ״שילוב מתקן ההתפלה בעזה בהסכמים האזוריים יקל על הירדנים לקדם הסכמי סחר, אנרגיה ומים", מסביר טל. "בנוסף, ברגע שהירדנים תלויים גם בהתפלת מים בעזה, זה יחזק את האינטרס שלהם לשמור על היציבות בעזה ובאזור כולו״.
לדבריו, מעבר ליתרונות הגיאו־פוליטיים והסביבתיים הרבים בהסכם, יש כאן הזדמנות בעתיד לשקם את נהר הירדן הדרומי אחרי שנים של הטיית מים וזיהום על ידי מדינות האזור. כאשר המים המסופקים לירדן בכמויות גדולות (250 מיליון מ"ק) יוכלו לזרום בגרביטציה בנהר הירדן תוכל לממלכה גם לשקם את המערכות האקולוגיות ובכך לתרום לכלכלת האזור כולו.
כדי להתמודד עם המשבר ההומניטרי והתברואתי ברצועה, במכון הערבה פועלים עם קהילות מקומיות בעזה כדי לייצר מרחבי מחיה לעקורים שאיבדו את ביתם. הם מקימים מחנות מבוססי תשתיות ירוקות, שבהם הם סבורים שהאוכלוסייה תתגורר במשך כעשור של שיקום. ״נותנים עדיפות לנשים שאיבדו בני זוג עם ילדים קטנים או לקשישים. בודקים כל אחד שרוצה להיכנס כדי לוודא שאין לו קשר עם חמאס״, מסביר דוד לרר, מנהל המרכז לדיפלומטיה סביבתית יישומית במכון הערבה ללימודי הסביבה.
אי מלאכותי מפסולת: מחנות פליטים מבוססי אנרגיה ירוקה ומתקן התפלה על אי בקרבת החוף
באזור המואסי הוקם מחנה של 140 משפחות, וכעת מוקם נוסף עם מקום לכ־400. לפני כחצי שנה הצליח הארגון לסייע לכ־4,000 איש. ״המים באזור המואסי צריכים התפלה כי הם מאוד מלוחים. אנחנו משתמשים במחנות בטכנולוגיה של ווטרג׳ן כדי להתמודד עם זה. כעת מתגוררות המשפחות באוהלים, אך המטרה היא להעבירן לקרוואנים. במקום תשתיות הביוב שנהרסו לחלוטין, אנו שואפים להקים תשתיות מנותקות רשת, שאף יהוו בסיס לשכונות העתידיות", אומר לרר.
כ־78% מתוך 250 אלף בנייני עזה ניזוקו או נהרסו. כתוצאה מכך, נוצרו 61 מיליון טונות של פסולת, בערך כמו 25 מגדלי אייפל בנפח. חלק מהפסולת עלול להיות בסיכון גבוה יחסית לזיהום באזבסט, פסולת תעשייתית או מתכות כבדות. ״צריך לפנות את הררי הפסולת. לא בכולה אפשר להשתמש לבנייה מחדש. אנחנו מקדמים שימוש בחלק מההריסות האלו להקמה של אי מלאכותי ליד החוף״, מסביר לרר. ״שם יהיו התשתיות העתידיות של עזה – מתקן התפלה, שדה סולארי, נמל. זה יפנה את אזור החוף ויאפשר פיתוח שלו. ישראל כ”ץ עצמו הציע לפני כמה שנים רעיון כזה״.
מחקר ישראלי חדש, שיפורסם בחודש הבא, טוען שניתן להפוך כ־50 מיליון טונות של פסולת הריסות למשאב כלכלי ואזורי, תוך יצירת תעסוקה מקומית, חיזוק היציבות האזורית ותועלת סביבתית משמעותית. המחקר של עדי מגר, עמיתת מדיניות במכון מיתווים ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, מציג לראשונה מודל משולב לניהול פסולת בנייה, שיקום סביבתי ויצירת מנגנוני תיאום אזוריים, בהתבסס על שילוב בין מערכות GIS, ניתוח לווייני, מודלים וחישובי מסה מרחביים. "שיקום סביבתי איננו פעולה טכנית, אלא תנאי ליציבות ביטחונית ארוכת טווח", אומרת מגר. "פסולת הבנייה היא לא רק אתגר הנדסי, אלא גורם שמייצר סיכונים בריאותיים, סביבתיים ומבצעיים לכוחות בשטח. דחיית הטיפול בפסולת עשויה להוביל להחמרת המשבר ההומניטרי ולעלויות כלכליות גבוהות משמעותית מהשיקום עצמו".
