המלחמה השקטה של אמהות חד-הוריות
ברגע שבתי הספר נסגרים והמשק נבלם, הנשים שכבר התמודדו עם שנות אלימות נותרות לבד, ללא רשת ביטחון. רבות נפלטות ראשונות משוק העבודה כי אין להן עם מי להשאיר את הילדים
הן חיות במציאות מקבילה, שמתקיימת בשקט, כמעט בלי שאף אחד מדבר עליה. בזמן שהחברה כולה עסוקה בטילים, בכותרות ובקבינט, הן ממשיכות לחיות את המלחמה הפרטית שלהן. לא מהיום, ולא רק בגלל איראן או חיזבאללה.
הן נשים חד-הוריות, רובן אחרי שנות אלימות ארוכות, חלקן עדיין מתמודדות עם צלקות נפשיות וכלכליות, כולן נושאות לבד את משק הבית ואת הילדים. ברגע ששגרת החיים נסדקת, כשבתי הספר נסגרים והמשק נבלם, הן נותרות עם קושי כמעט בלתי אפשרי. הן לא יכולות "לקחת הפסקה", לא יכולות להישען על מישהו שיישאר עם הילדים, לא יכולות לבקש עזרה מסבתא שגרה קרוב, כי לפעמים פשוט אין אף אחד כזה.
העוני לא יודע מה זה מצב חירום. השכירות לא נעצרת בזמן אזעקות, חשבון החשמל לא מחכה להפסקת אש. הבעיה המרכזית של נשים נפגעות אלימות היא כלכלית: רבות מהן נכנסות לעוני, לעיתים לחובות כבדים, אחרי שנים של שליטה כלכלית או תלות. גם כאשר הן מצליחות להשתלב מחדש בשוק העבודה, הן פעמים רבות מועסקות במשרות לא יציבות, בשכר נמוך, בתנאים של "אחרונה להיכנס, ראשונה לצאת". בזמן מלחמה הפגיעות הזו מתחדדת: מקומות עבודה רבים נסגרים או מצמצמים פעילות, והן הראשונות להיפלט, בין היתר משום שהילדים בבית ואין מי שידאג להם.
יש ביניהן נשים שהצליחו למצוא עבודה יציבה אחרי שנים של תלות, רק כדי לגלות שהמשרד נסגר זמנית או שהתפקיד כבר לא רלוונטי. מטופלות רבות בעמותה שלנו, סיפרו לנו שבדיוק כאשר התחילו עבודה חדשה, אחרי חודשים של חיפוש, הן נאלצו לעזוב אותה אחרי שבוע, בגלל שהגנים נסגרו ואין להן על מי להישען. אין להן עם מי להשאיר את הילדים. לא היתה להן ברירה.
והבדידות מגיעה במנות כפולות. רובנו חווים בדידות, אבל עבור הנשים המטופלות שלנו, זו לא תחושה חדשה. הן מכירות היטב את התחושה של לילה ארוך בלי שינה, בלי אף אחד לדבר איתו, בלי לדעת איך ייראה המחר. המלחמה הזאת פשוט הפכה את זה ליותר מוחשי. פתאום גם אנשים מסביב קצת יותר מבינים. קצת יותר פגיעים. אולי זו גם ההזדמנות שלנו כחברה לראות אותן.
אנחנו, בעמותת "רוח נשית", מנסות להחזיק את החוטים. יוצאות לסבב טלפונים, לכל מאות המטופלות שלנו, שיחה אחרי שיחה, מנסות להבין מה חסר, איפה אפשר לעזור. בחלק מהמקרים מדובר בסיוע כלכלי מיידי, כרטיסי רכישה למזון, משום שבמצבי חירום חלק מהנשים מגיעות ממש לפת לחם. חלוקת תלושי מזון אינה חלק מעבודתנו השוטפת בשיגרה, אך במציאות הנוכחית היא הופכת לצורך הישרדותי. במקרים אחרים מדובר בצורך באוזן קשבת, או בקישור לגורם טיפולי בקהילה. "לפעמים יש ערך עצום בעצם זה שמישהי מהצוות מתקשרת ושואלת ׳מה שלומך?׳".
המטופלות שלנו הן חזקות. לא כי הן רוצות, אלא כי אין להן ברירה. הן עשירות במשאבים פנימיים: כוח רצון, אמונה, חוסן, דמיון. אבל הן דלות מאוד במשאבים חיצוניים. אין להן גב. אין להן רשת ביטחון. ודווקא עכשיו, כשכולנו חווים חוסר ודאות קיומי, יש לנו אפשרות להבין. אולי לראשונה, נוכל להרגיש מה שהן חוות כל הזמן.
המלחמה הזאת תיגמר יום אחד. אנחנו עוד לא יודעות מתי, ואיך. אבל חשוב לזכור שיש מלחמות שקטות יותר, מתמשכות יותר, שממשיכות גם כשהכותרות יורדות מהמסך. אנחנו יכולות לבחור אם להפנות את המבט גם לשם, ואם להפוך את הרגישות הזמנית הזו להבנה עמוקה יותר. לאף אחת לא מגיע להילחם לבד, גם לא אחרי שתסתיים המלחמה.
עו"ס רוזי מילר-מינסטר, MSW, מנהלת הצוות המקצועי של עמותת "רוח נשית" המסייעת לנפגעות אלימות להשיג עצמאות כלכלית.
