תופעת Job Hugging: למה אנחנו מחבקים משרה גם כשהיא כבר שורפת אותנו?
מאחורי המושג התמים "להישאר במקום יציב" מסתתרת תופעה גלובלית שמאיימת על חדשנות, יצירתיות ובריאות הנפש בעבודה, בעידן של חוסר ודאות תעסוקתית, עובדים נאחזים במקומות עבודה מתוך פחד ומנהלים לא תמיד מבחינים שהחיבוק הזה עלול להפוך לשחיקה מסוכנת
בעידן שבו כל אחד מחפש "לעשות מה שהוא אוהב", נדמה שיותר ויותר עובדים מוצאים את עצמם דווקא במקומות שהם לא באמת אוהבים - אבל לא מצליחים לעזוב. זו תופעה שקטה אך מתרחבת: עובדים שמחבקים את המשרה לא מתוך תשוקה או הזדהות, אלא מתוך פחד, הרגל או תחושת תקיעות. הם ממשיכים להגיע כל בוקר, לפעול את האוטומט, ולהניח שהנוחות עדיפה על הסיכון שבשינוי. זהו לא חיבוק של אהבה, אלא חיבוק שמרני, כזה שמחזיק אותנו במקום במקום לקדם אותנו הלאה.
The Job Hugging Phenomenon
בעולם העבודה הגלובלי כבר יש שם לתופעה הזו Job Hugging, חיבוק יתר של משרה. מדובר בעובדים שנשארים במקום עבודה שהם כבר מזמן לא מאמינים בו, רק כי "ככה נוח". לפעמים זה הפחד מהלא נודע, לפעמים האחריות הכלכלית ולעיתים פשוט הקושי להודות שהפרק הזה נגמר. הבעיה היא שככל שהחיבוק נמשך- הוא מחניק. סביבת עבודה כזו נוטה להפוך לרעילה: שחיקה, חוסר אנרגיה, ואפילו פגיעה בבריאות הנפשית. הדרך להימנע מהמעגל הזה מתחילה בניהול אמיץ, שמעודד פתיחות, יוזמה וביקורת בונה. מקום עבודה בריא לא מפחד מדיאלוג על שינוי הוא יוזם אותו.
המונח "Job Hugging" נטבע באוגוסט 2025 על-ידי יועצים בחברת Korn Ferry והוא מתאר תופעה חדשה בשוק העבודה האמריקאי: עובדים שבוחרים להישאר במשרות שאינן מתאימות להם לא מתוך שאיפה להתפתחות, אלא מתוך פחד.
תמונת מצב בשוק העבודה הישראלי
לפי סקרים עדכניים, כ־59% מהעובדים בישראל חוששים שלא יצליחו למצוא עבודה ברמה דומה, גם אם אינם מרוצים ממקום עבודתם ו־ 74% מדווחים כי אינם רואים אופק קידום או שינוי במקום הנוכחי.
תחושת התקיעות הזו מלווה לעיתים קרובות בסביבה ארגונית מתוחה או שחוקה: רק שליש מהעובדים (34%) מעידים שהם "מצפים להגיע לעבודה בבוקר", נתון שמצביע על שחיקה רגשית ותחושת מיצוי בקרב רבים. במגזר הציבורי, שבו הביטחון התעסוקתי גבוה במיוחד, ניכרת נטייה בולטת לחיבוק משרה: הישארות במשרה לא מתאימה מתוך פחד מאי־ודאות כלכלית או ויתור על זכויות שנצברו.
הנתונים משקפים את אחד הפרדוקסים הגדולים של שוק העבודה בישראל, עובדים רבים מחבקים משרות לא טובות, לא מתוך אהבה למקום העבודה ,אלא מתוך פחד לאבד את היציבות. במציאות שבה השחיקה הפכה לשפה יומיומית, האתגר האמיתי של ארגונים ושל מנהלים הוא לבנות תרבות עבודה מיטיבה, שמאפשרת לאנשים להישאר, לא כי הם חייבים, אלא כי הם רוצים.
מנהלים ובעלי עסקים יכולים לשנות את המשוואה הזו. חיבוק אמיתי של עבודה נוצר כשעובדים מרגישים שיש להם סיבה להישאר כשהם רואים משמעות, כשיש הערכה אמיתית, הקשבה ואפשרות להתפתח. שגרת עבודה יכולה להיות “שגרה עוטפת” דווקא כשהיא מבוססת על חיבור רגשי, על יצירת תחושת שייכות ועל מתן מקום אמיתי לעובד כאדם. לא מדובר בפינוק - אלא בהשקעה שמחזירה ערך גבוה יותר מכל בונוס. כי כשעובד מרגיש שמאמינים בו, הוא כבר לא נאחז במשרה - הוא מחבק אותה באמת.
העובדים - לא רק חלק מהמערכת, אלא שותפים בעיצוב שלה
גם לעובדים עצמם יש תפקיד מפתח. כדי ששגרת העבודה תהיה מחבקת ולא מחניקה, חשוב שכל אחד יעצור מדי פעם וישאל את עצמו - האם אני עדיין גדל כאן? האם אני לומד, מתפתח, נהנה? שיתוף כנה עם המנהל, הצעת רעיונות, או אפילו יוזמה של פרויקט קטן חדש - יכולים להחזיר תחושת משמעות ולהאיר את היום-יום. מנהלים - האם העובדים שלי שמחים להגיע לעבודה? האם הם מרגישים שמעריכים אותם? משמעותיים? בסופו של דבר, מקום העבודה הוא לא רק המקום שאנחנו עובדים בו – אלא המקום שבו אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים שלנו. לחבק משרה, כן ! אבל רק אם היא מחבקת אותנו בחזרה.
כשאנחנו מדברים על "לחבק משרה", כדאי שנבחין בין חיבוק של פחד לבין חיבוק של צמיחה. הראשון נובע מחשש לעזוב, השני מתוך אהבה אמיתית למה שאנחנו עושים. האחריות לשינוי מוטלת על שני הצדדים - המנהלים, שיכולים להפוך את מקום העבודה למרחב שמאפשר ביטוי צמיחה, קידום והתפתחות, והעובדים צריכים לזכור שגם להם יש קול, בחירה והשפעה. כי שגרת עבודה לא חייבת לשחוק - היא יכולה גם לחבק, לעטוף, לקדם, להצמיח, ולהעניק משמעות חדשה לכל יום מחדש.
מאיה בוכניק היא מנטורית בדרושים IL, יועצת קריירה וחיפוש עבודה, מומחית בענף ההייטק
