סגור
Dun's 100

התעמרות משרד הפנים בנשים זרות שחוו אלימות במשפחה

טיפול בתיקים העוסקים באלימות של בני זוג ישראלים כלפי נשים זרות מעורר אי נוחות רבה. בפועל, הנשים הזרות אינן זוכות ליחס ראוי. התוצאה היא קיבוע המצב הקיים ועידוד נשים זרות להישאר בקשרים אלימים, חולניים ומסוכנים. ההיפך המוחלט מהמדיניות המוצהרת של המדינה. במדינה שבה אישה כמו שירה איסקוב זוכה להדליק משואה ביום העצמאות, זאת שערוריה


מדינת ישראל החליטה להעמיד בראש סדר העדיפויות מיגור תופעת האלימות במשפחה באופן כללי, ובאופן ספציפי בקרב זוגות מעורבים. בהתאם למדיניות זו התקבל בשנת 2006 נוהל מיוחד, נוהל "הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" (5.2.0019) (להלן: "נוהל אלימות"). נוהל זה מעניק הגנה לנשים זרות שסובלות מבן זוג אלים, בדמות מתן האפשרות לקבל מעמד (שאינו תלוי בבן הזוג) באמצעות העברת בקשתן לבחינת הוועדה הבינמשרדית אשר תבדוק את הסוגייה תוך הענקת משקל לאלימות ממנה הן סבלו.
במילים אחרות, לכאורה – לפחות על הנייר – נשים זרות שאוזרות אומץ ומתלוננות על אלימות, אמורות לקבל הגנה ויחס מיוחד, לזכות בהארכת אשרת השהייה שלהן ואף בהסדרת מעמדן בארץ, וכל זאת כחלק ממדיניות נכונה וראויה של מלחמה באלימות נגד נשים.
התכלית הייחודית של הנוהל הינה מניעת מצבים שבהם נשים זרות אשר סובלות מאלימות נשארות במשך שנים בזוגיות אלימה אך ורק מתוך חשש שכאשר תדווחנה על האלימות, המשמעות תהיה סילוקן מן הארץ. לפי הנוהל הזרה נדרשת להוכיח את טענת האלימות באמצעות מספר חלופות מובנות (הגשת כתב אישום נגד הבעל, דוח עו"ס, שהייה במקלט לנשים מוכות, וכו'), ולהראות כי האלימות היא שהביאה להפסקת הקשר הזוגי.
הכל טוב ויפה, ואולם נוהל ופסיקה לחוד ומציאות לחוד.
בפועל, המדיניות עליה הכריזה המדינה של מלחמה בלתי מתפשרת באלימות גברים נגד נשים זרות אינה מיושמת. בפועל, במקרה של נשים זרות אשר סובלות מגברים ישראלים אלימים ומעיזות להתלונן, הן לא זוכות להגנת המדינה, וכמעט תמיד הן מאבדות את מעמדן בארץ, זאת בשעה שהגברים האלימים כמעט שאינם נענשים על האלימות, ויכולים לעבור ל"קורבן" הבא, שהרי אף אחד אינו מונע מהן להזמין אישה זרה נוספת לאחר מכן.
1 צפייה בגלריה
עו"ד ליאורה טורלבסקי
עו"ד ליאורה טורלבסקי
עו"ד ליאורה טורלבסקי
(צילום: יח"צ)

וכך, נותר נוהל אלימות כאות מתה. הסיבות לכך רבות.
קיימים חסמים רבים שעומדים בפני אישה זרה נפגעת אלימות אשר מעוניינת להתלונן. אחד החסמים הבולטים הינו העדר מידע נגיש באשר לזכויותיהן. הנהלים אמנם מפורסמים באתר האינטנרט של הרשות, אך הם בשפה העברית ולא נגישים. אין עלון "הסבר" שמפרט את הזכויות של אשה זרה במקרה שהיא חווה אלימות, למי היא יכולה לפנות, ומהן הדרכים שבאמצעותן תוכל להוכיח כי ננקטה כלפיהן אלימות. מישהו מסביר לה שאם היא מתלוננת כי כלו כל הקיצין מבחינתה, היא יכולה לעבור למסלול הומניטארי? אף אחד, כמובן.
ויודגש, נשים זרות רבות מצויות במצוקה כלכלית, ומכיוון שהינן זרות אינן זכאיות לסיוע משפטי, ולכן הן נדרשות לשלם אלפי שקלים לעורכי דין כדי שיוכלו להגיש בקשה הומניטארית ולהאריך את הויזה עד למתן החלטה. כל זאת בשעה שלאזרח, בן הזוג האלים, מגיע סיוע משפטי בהליך הפלילי.
חסם נוסף המונע מנשים זרות להתלונן הוא החשש להתלונן. אל החשש הטבעי והרגיל של אישה מוכה לצאת ממעגל האלימות והקושי הרגשי נוסף חשש מיוחד על רקע תרבותי (תפיסה תרבותית שונה). אותן נשים סובלות מקושי רגשי "לפגוע" בבן זוגן, והעובדה שיש אלימות לא בהכרח מסמנת את ניתוק הרגש. וכך, חדשות לבקרים אנו עדים לנשים שמבקשות משופטים לחוס על בני זוגן האלימים, וזאת לאחר שאזרו אומץ והתלוננו.
לחשש הזה מצטרף גם החשש מהממסד. חשש זה מוצדק במקרה של נשים זרות, שהרי הרשויות אינן טורחות לגלות הבנה למצוקה של האישה הזרה. כך למשל, הראיונות שנערכים להן נעשים באופן טכנוקרטי, ולא אחת נשלחות אליהן אמירות חסרות רגישות, כגון "לכי הביתה, מה יש לך לעשות פה?". אחת הסיבות לכך היא העדר הכשרה מתאימה של נציגי הרשות. אין הכשרה סוציאלית, משפטית ורפואית, דבר שגורם להעדר רגישות ואף מביא לטעויות רבות בהבנת הסיטואציה.
תיקים שכבר מועברים לוועדה הבינמשרדית נדחים ברובם. הנחת המוצא לפיה הוועדה הבינמשרדית מעניקה מעמד מטעמים הומניטאריים הנוגעים לאישה הזרה, שגויה לחלוטין. בפועל, הוועדה שוקלת שיקולים הומניטאריים הנוגעים לאזרח הישראלי בלבד, ככל שישנם, והטעמים ההומניטאריים ורצונה של הזרה אינם רלוונטיים לעניין. וכך, במקרים שבהם יש ילד משותף, והאזרח הישראלי מעוניין בקשר עם הילד, אז הוועדה תשקול מתן מעמד הומניטארי. ואולם, בכל מקרה אחר דינה של בקשה מסוג זה להידחות. כך, נשמרת התלות, ונמשך מעגל האלימות. זו המציאות בפועל.
בשעה שהגברים האלימים יכולים להזמין בת זוג חדשה ללא כל "סנקציה", המערכת מתייחסת בחשדנות לטענות האישה המוכה, וזאת חרף אין-ספור אינדיקציות לאלימות שננקטה.
שיא האבסורד מגולם בהחלטה שהתקבלה לאחרונה בתיק שבו הוגש כתב אישום חמור מאוד נגד הבעל (דבר שעל פי נוהל אלימות היה אמור לסלול את דרכה של הזרה לוועדה הבינמשרדית). במקום שהבקשה תועבר לוועדה הבינמשרדית, נכתב בהחלטת משרד הפנים, לראשונה, כי העובדה שהגבר נקט נגדה באלימות מצביעה כי לא היה ביניהם קשר זוגי כן, ולכן הנוהל כלל לא חל.
טענה זו מלמדת על העדר הבנה בסיסית בסוגיה כולה ובמשמעות של נוהל אלימות. משמעות ההחלטה היא שבכל מקרה שאישה זרה מעיזה להתלונן על אלימות של בן זוגה הישראלי, אוטומטית יוחלט שהאלימות מעידה על אי כנות הקשר, אשר מהווה תנאי להחלת נוהל אלימות, ולפיכך לא ניתן יהיה להחיל עליה את הנוהל ותימנע ממנה האפשרות להיכנס בגדרי הוועדה הבינמשרדית. התוצאה המיידית היא אובדן מעמד בישראלי. במילים אחרות, המושכות נמסרות לידי בן הזוג הישראלי – אם הוא לא מעוניין כבר באישה הזרה, הוא פשוט צריך להרביץ לה, ובכך "להיפטר" ממנה ולגרום לה לאבד כל מעמד בארץ, שהרי האלימות שלו מעידה על אי כנות הקשר.
מן הראוי לעשות מהפך בכל התחום ולפתור את כל הבעיות וכל החסמים אשר מונעים הענקת הגנה לאישה הזרה. צעד ראשון יהיה מינוי גורם מקצועי שירכז את הטיפול בעניין, גורם שיהיה נגיש וכל אישה זרה תזכה לפנות אליו באופן בלתי אמצעי לפגישת ייעוץ חסויה. ועד שזה יקרה, ראוי להעניק לכל אשה שמגיעה לארץ לצורך זוגיות עלון הסבר בשפת אמה שמסביר את זכויותיה בארץ. יתר על כן, מן הראוי שיוכשרו במשרד הפנים אנשי מקצוע מתאימים לצורך חקירה וטיפול במקרים כאלה, כך שהבקשות יטופלו ברגישות ובמקצועיות מתאימה, וההחלטות יהיו מאוזנות יותר הן בהעברת בקשות לוועדה הבינמשרדית והן בשיקולי הוועדה הבינמשרדית עצמה.