האומץ להכיר בכישלון ולתקן: מדינת ישראל מותירה אלפי נשים מאחור
ג'מילה היא אמא לשישה מהכפר הבדואי אל-סירה, בנגב. היא חיה בעוני ומנהלת מלחמת הישרדות יומיומית, בעיקר כדי להשיג אוכל למשפחתה. בגלל נסיבות משפחתיות היא מוגדרת כ"חסרת מעמד" – ללא אזרחות ישראלית או תושבות חוקית – ומבחינת מדינת ישראל, היא נטולת זכויות לשירותי בריאות, ביטוח לאומי, עבודה מסודרת או חופש תנועה. בחמש השנים האחרונות, הועסקה כמנקה באחד מיישובי העוטף הסמוכים – דרך קצרה שארכה שעות ארוכות, עקב העדר תחבורה נגישה - ואז הגיעה המלחמה ושינתה הכל.
ג'מילה היא חלק מציבור של עשרות אלפי נשים המצויות בקצה התחתון של אוכלוסייה עניה, שחסרה אפילו גישה בסיסית למזון. והפתרונות למצב קיימים, אך האם תשכיל מדינת ישראל ליישם אותם, כדי לספק חיים בסיסיים בכבוד לכל אדם החי בשטחה?
מנתוני דוח הביטחון התזונתי של הבט"ל שנחשפו השבוע: למעלה מרבע מהמשפחות בישראל חיות באי-ביטחון תזונתי – היעדר גישה עקבית למזון, איכות תזונה ירודה, שיבוש הרגלי אכילה והשפעות קשות על בריאות ורווחה.
הנתון החמור הזה מזנק בחברה הערבית ל-58% כשהעניות ביותר בה, הן נשים בדואיות (מגזר ש-90% ממנו חי ללא קיום בסיסי הנוגע למזון) בכפרים הלא-מוכרים בנגב ובראשן, הנשים חסרות המעמד. הן חיות בדלות קיצונית, בישובים נעדרי תשתיות חשמל ומים, ללא כבישים או שירותי בריאות. עבור מדינת ישראל, הנשים הללו "שקופות", בעוד שהן אחראיות לבסיס קיומם של אלפי ילדים, המגיעים לעתים לחרפת רעב - עדות לקריסה חברתית עמוקה ולשעת מבחן למדינת ישראל.
והשאלה איננה רק חברתית-כלכלית. היא משפטית, חוקתית ומוסרית: אזור הנגב חווה בשנים האחרונות משבר חברתי-פוליטי של ממש. תוצר של שנים ארוכות של הזנחה ממסדית, מחלוקות פוליטיות סביב הסדרת היישובים הבדואיים, תת-פיתוח עקבי וחוסר בתשתיות. כל אלה, מסתכמים לשיעורי עוני מהגבוהים בישראל כשבמרכזו, קריסת הביטחון התזונתי. המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר החריפה את הבעיה, חיסלה מקורות פרנסה והותירה אלפי משפחות ללא יכולת קיום וגישה למזון. הנגב, בו חיים כ־280 אלף אזרחים בדואים, מתוכם כ־100 אלף ב־35 כפרים בלתי מוכרים - הפך למרחב בו מובילות נשים, המפרנסות העיקריות והאחראיות הבלעדיות לבית, לילדים ולמזון - לחיילותיה התשושות של מלחמת הישרדות קשה מנשוא.
אבל תוכניות הסיוע קיימות. מדינת ישראל גיבשה, למשל, את התוכנית הלאומית לביטחון מזון 2025 – 2050 במטרה "להבטיח אספקה סדירה של מזון בריא, בטוח, מגוון ובר-השגה לכלל האוכלוסייה בישראל – בטווח הקצר, הבינוני והארוך". התוכנית, תוצר של תהליך רב-משרדי ורב-מגזרי רחב היקף ובהשתתפות מיטב אנשי המקצוע, נכשלת כשלון עמוק בהבנת צרכיה של החברה הבדואית. כמו תוכניות אחרות, היא אינה מספקות מענה לישובים מנותקים – בכפר של ג'מילה אין אפילו כביש או תחנת אוטובוס שיאפשרו הגעה אל הכפר הסמוך, בו פועלת לשכת רווחה המספקת תווי מזון או סלי סיוע. ואילו הבט"ל מצדו, כלל אינו מכיר באותן נשים, למרות חובתה המשפטית הברורה של המדינה להבטיח קיום בכבוד, לכל אדם הנמצא בשטחה. הנשים חסרות המעמד "נמחקות" מכל מערכי הסיוע - אינן זכאיות לקצבאות, מענקי חירום או שירותי בריאות בסיסיים. לעתים, אינן יכולות לפתוח חשבון בנק או לקבל ייעוץ משפטי ותלויות לחלוטין בבני משפחה, כשחלקן חד הוריות, או חווות אלימות או אלמנות ונותרות חשופות ופגיעות, ללא כל רשת ביטחון.
וישנם גם פתרונות ארוכי טווח, שאינם קצרי-רואי וחסרי יכולת תכנון, כגון: פריסת מנגנוני חלוקת מזון קבועים, בכל יישוב בדואי; תוכניות הכוללות קריטריונים חלופיים, המותאמים למציאות החיים בנגב, תוך התייחסות עומק לחסמים חברתיים ותרבותיים ; תקצוב ייעודי למענה תזונתי לנשים במצבי סיכון; שילוב נשים בדואיות בכל שולחן קבלת החלטות; ויצירת תשתיות קהילתיות ברות-קיימא למזון ולחקלאות מקומית.
מדינת ישראל, אם כן, לא נדרשת להמצאת "יש מאין" או ל"יצירתיות מדינית". היא רק זקוקה לאומץ. האומץ להכיר בכישלון, אומץ לתקן ואומץ להבין כי ביטחון תזונתי אינו חסד - הוא זכותו הבסיסית של כל אדם. על מדינת ישראל להחליט אם לאמץ את אותה שעת מבחן ואם בכוחה לנטוש את אותה אפליה כפולה ומשולשת והדרה מבנית של נשים שהן גם עניות, גם מודרות גאוגרפית, גם חסרות ייצוג ולעתים, גם חסרות מעמד. אם תחליט המדינה שלא להותיר אף אחת מאחור, עליה להתחיל בדיוק מהמקום בו היא נכשלת ביותר: הנגב והנשים הבדואיות
עו"ד רשא אלעטאונה היא חברה בצוות עמותת איתך מעכי משפטניות למען צדק חברתי
