ישראלים נתקעו בחו"ל? מירי רגב הוכיחה שיש לה הרבה מה ללמוד מחיל האוויר
כיצד תכנון, מקצוענות ומצוינות יכולים להפוך גם את השירות הציבורי לחיל אוויר של המינהל הציבורי
סיומה המוצלח של המלחמה מול איראן, בצד העליונות האווירית בשמי טהרן שהשיג חיל האויר בתוך זמן קצר, דווקא מדגישים את המרחבים האזרחיים במדינה - שנותרו חשופים וחסרי מענה ראוי. בעוד חיל האוויר הכווין כלי טיס וחימושים מדויקים שהביסו את המעצמה האזורית, אזרחים שנתקעו בחו״ל לא קיבלו תכנית חילוץ אפקטיבית, מאות אלפי אזרחים נותרו ללא מיגון, ואלפי מפונים עדיין מתעמתים עם רשויות המס. סיומה של המלחמה עם איראן, אמורה לסמן גם את תחילתו של שיקום אזרחי. במקום זאת, נראה כי "עם כלביא" השאיר תחושת תסכול עמוקה אצל האזרחים שעליהם המדינה אמורה להגן.
בזמן שמדינת ישראל הוציאה מן הכח אל הפועל תכנית מלחמה אליה התכוננה מערכת הביטחון במשך כעשרים שנה, שוב מצא עצמו השירות הציבורי מאלתר פתרונות. מה הופך גוף אחד לחדשני, נועז, ויעיל - ואחר למיושן, שמרן ומקרטע? חיל האוויר מקפיד על שלושה עקרונות בסיסיים שהשירות הציבורי שכח בדרך: תיעדוף ותכנון, כוח אדם איכותי ושימורו, ומקצועיות המאוגפת בתחקור מתמיד.
תיעדוף ותכנון – לפרטים ולטווח ארוך: במשך עשרות שנים הוגדרה תכנית הגרעין האיראנית כאיום המרכזי על ביטחון ישראל. בהתאם, הוקצו תקציבים, נבנו יכולות ונכתבו תרחישים מפורטים, כך שביום פקודה היה ברור לכל גורם מה הוא עושה ומה סדר הפעולות. בעולם האזרחי אין אפילו רשימת "איומים" מוסכמת: האם זה שיעור העוני, מצב החינוך, משבר הדיור, או הפקקים הבלתי נגמרים? בלי תיעדוף ברור , אסטרטגיה לטווח ארוך, יעדים מדידים ותקציב צבוע, גם משברים שחוזרים על עצמם – חסימת נתב"ג או גל עוני בעקבות פיטורים – תופסים את הממשלה כל פעם בהפתעה.
מצוינות ומיצוי ההון האנושי: חיל האוויר בוחר את המצטיינים, מקדם אותם לפי כישורים וביצועים ושומר אותם במילואים פעילים כדי לא לאבד מומחיות. בשירות הציבורי מתמנים ממלאי מקום לשנים, שכר הבכירים נשחק, ומנגנון "מילואים אזרחיים" אפילו לא קיים. כשמקצוענים עוזבים והחדשים לא מגיעים, אי‑אפשר לבנות יכולת לאורך זמן. העקביות שמייצרת עליונות אווירית מחייבת גם עליונות ניהולית – והיא מתחילה בכבוד למקצוע ולמומחים.
מקצועיות, דיוק ותחקור: חיל האוויר לא מסתפק ב"בערך". כל גיחת אימון מסתיימת בתחקיר, כל סטייה מתועדת, וכל תרגיל מדמה מציאות קיצונית יותר ממה שצפוי. בשירות הציבורי כמעט שאין נהלים סדורים למצבי חירום אזרחיים, תחקירים מטולטלים בין ועדות, והפקת הלקחים – כשמתקיימת – נשארת במסמך PDF נשכח. בלי תרבות שיודעת לשאול "למה" אחרי כישלון ו"איך" אחרי הצלחה, אין שיפור ואין דיוק.
והנה הפרדוקס: אין צורך להמציא את הגלגל. הכל כבר פה, מתודולוגיות מוכחות, מערכות שליטה ובקרה, והון אנושי אדיר שממתין להזדמנות. אבל כל עוד נמשיך להתייחס לשירות הציבורי כאל מפעל הג'ובים של הפוליטיקאים, התוצאה תהיה שהשירות רק יישאר על המסלול במקום להמריא.
מרכז מנור מציע לאמץ את שלושת העקרונות של חיל האוויר אל תוך השירות הציבורי: לבנות רשימת אתגרים ויעדים חברתיים ולגבש להם אסטרטגיה ארוכת טווח ותקציב רב‑שנתי; להקים מסלול קביעות ושימור מומחים – כולל מערך "מילואים" אזרחי; ולהטמיע תהליכי משוב ולמידה מחייבים בכל משרד או יחידה. מי שמסוגל לתכנן מלחמה על פני אלפי קילומטרים יכול לתכנן גם פינוי מתואם מנמל תעופה.
המלחמה נגמרה, אבל המערכות האזרחיות עודן "תחת אש" של בירוקרטיה, חוסר תכנון ונטישת מומחים. השינוי שצריך אפשרי אבל זה לא יקרה עד שלא נתחיל לדרוש זאת מנבחרי הציבור שלנו: תתחילו להתייחס לשירות הציבורי כמו חיל האוויר, ולשירותים הציבוריים שניתנים לנו כמו הגרעין האיראני. רק כך ייבנה כאן שירות ציבורי ממלכתי, מקצועי, א-פוליטי ואפקטיבי.
עידו לויטה הוא ראש תחום שירות ציבורי, מרכז מנור
