האוניברסיטאות מפקחות על השימוש ב־ AI, אבל מי מלמד להשתמש בה?
אב ביקש מהעירייה הסעה לבית הספר לבנו, תלמיד בחינוך המיוחד, גם מביתו החדש. העירייה סירבה, ונימקה את הסירוב בחוזר של מנכ"ל משרד החינוך ובפסיקה עדכנית, שמהם אף ציטטה. אלא שהחוזר ופסקי הדין אינם קיימים. השנה הגיע הסיפור לבית המשפט העליון.
בית המשפט קבע שההחלטה התבססה על שימוש בבינה מלאכותית בלי בקרה, וחייב את העירייה בהוצאות של 30,000 ש"ח. אך את הכלי עצמו הוא לא פסל. "לא עצם השימוש בבינה מלאכותית הוא הפסול", כתב המשנה לנשיא סולברג, "אלא השימוש בה ללא בקרה מתאימה". הבעיה לא הייתה בכלי, אלא בכך שאיש לא בדק את מה שהכלי כתב, ובדיקה כזו היא מיומנות שהאקדמיה אמורה ללמד.
אך האקדמיה עונה לבינה מלאכותית בטפסים. באחת האוניברסיטאות, למשל, ברירת המחדל היא שהשימוש מותר, אך כל סטודנט מצרף למטלה הצהרה שהשתמש בכלים, או שלא השתמש בהם. הטופס מודיע למרצה אם נעשה שימוש, ואינו מלמד איש להשתמש נכון. במקום לפקח בהצהרות, האקדמיה צריכה ללמד את הסטודנטים להשתמש בכלים נכון ולבחון את הבנתם.
והצורך בהוראה כזו גדול. לפי סקר של התאחדות הסטודנטים, כמעט תשעה מכל עשרה סטודנטים משתמשים בכלים בתדירות גבוהה, וכשישה מכל עשרה אומרים שהמוסד לא סיפק להם הדרכה. אנחנו מפקחים אפוא על מה שלא לימדנו.
גם הפיקוח עצמו אינו אפשרי. ב־2023 הסירה OpenAI את הכלי שפיתחה לזיהוי טקסט של מכונה, כי זיהה רק כרבע מהטקסטים האלה. הטופס מכביד אפוא דווקא על מי שממלא אותו ביושר. את מי שאינו מצהיר, אין דרך אמינה לגלות.
אם הטפסים אינם מלמדים ואינם מפקחים, מדוע הם נשארים? נדמה לי שמתוך חשש שהכלי יחליש את הלומדים. החשש הזה ישן כמו הכתב עצמו. בדיאלוג "פיידרוס" של אפלטון מספר סוקרטס על המלך המצרי תאמוס, שחשש שהכתב יביא שכחה ללומדים ויעשה אותם חכמים למראית עין בלבד.
את החשש של תאמוס אנחנו מכירים רק מפני שאפלטון כתב אותו. ובכל זאת, אין לבטל את החשש גם כיום. בטורקיה נתנו חוקרים אמריקנים לכאלף תלמידי תיכון לתרגל מתמטיקה עם GPT-4. בתרגול הם הצליחו יותר, אך כאשר הגישה לכלי נלקחה, ציוניהם היו נמוכים ב־17% מציוני מי שלא השתמש בו כלל.
אלא שאותו ניסוי מראה גם את הדרך. קבוצה אחרת קיבלה גרסה של אותו מודל, עם הנחיות שנועדו להגן על הלמידה, ואצלה נמנעה רוב הפגיעה. הבעיה אפוא אינה הכלי, אלא האופן שבו משתמשים בו. זה בדיוק מה שקבע בית המשפט העליון בעניין העירייה.
שחר פרידמן
זו גם אינה הפעם הראשונה שהאקדמיה נדרשת לשאלה כזו. ב־2007 התמודד החוג להיסטוריה בקולג' אמריקני עם ויקיפדיה. הוא אסר על הסטודנטים לצטט אותה כמקור, אך לא אסר עליהם להשתמש בה. ראש החוג הסביר שאין טעם באיסור שאי אפשר לאכוף, ושמטרת הכלל היא לחנך ולא להעניש.
גם בישראל מתחיל שינוי. בתחילת החודש אימצה אוניברסיטה אחרת המלצות של ועדה, שלפיהן הערכה שאינה מפוקחת, כמו עבודות בית ומבחני בית, אינה תקפה עוד. הוועדה ממליצה על מבחנים בעל פה, ועל חובה להציג את העבודה הסמינריונית בעל פה. כך נבדקת ההבנה עצמה, בשיחה ולא בטופס.
הצעד הבא הוא לוותר על הטפסים, ולהשקיע את המאמץ בהוראה. סטודנט צריך ללמוד לשאול את הכלי שאלה טובה, לבדוק את מה שקיבל ולזהות טעות. ואת מה שלמד עליו להראות בשיחה, בהגנה על העבודה ולאורך הכתיבה.
הפקידים, עורכי הדין והמורים של מחר יושבים כיום בכיתות. הם ישתמשו בבינה מלאכותית בכל מקרה. השאלה היא אם ילמדו אותם לבדוק אותה, לפני שמישהו יצטרך לבדוק אותם בבית המשפט.
עו"ד שחר פרידמן הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת רייכמן ומרצה לסדרי דין, דיני ראיות וכתיבה משפטית
