סגור
פרופ' מונא מארון
פרופ' מונא מארון (צילום: אלעד גרשגורן)

ראיון
"גם המטורללים מבין היהודים לא יאפשרו מלחמת אחים"

מאמינה כי "ערבים בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית יזיקו למחאה" וכי "אם נמשיך בכיוון של הונגריה, האיחוד האירופי יאסור שת"פ אקדמי איתנו" - פרופ' מונא מארון, סגנית נשיא אוניברסיטת חיפה למחקר ופיתוח, מסבירה למה "יהודי שיבחר מי הרופא שלו ידרוש גם לא ללמוד עם ערבים" ומודה שלהיות מיעוט גם מעשיר אותה

פרופ' מונא מארון (52)

  • גרה בעוספיא
  • סגנית נשיא אוניברסיטת חיפה למחקר ופיתוח
  • שימשה ראש החוג לנוירוביולוגיה בחיפה וחברה בוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה
  • תארים ראשון ושני בפסיכולוגיה ודוקטורט בנוירוביולוגיה באוניברסיטת חיפה. במסגרת המחקר שלה מפתחת גלולה למחיקת זיכרונות טראומטיים

פרופ' מונא מארון, סגנית נשיא אוניברסיטת חיפה למחקר ופיתוח, מה היחס של האוכלוסייה הערבית להפיכה המשטרית?
"אנחנו עומדים בצד ומסתכלים. אני מדברת כמונא מארון ולא כמייצגת של אוניברסיטת חיפה. הקונפליקט הוא בתוך החברה היהודית. אתם צריכים לפתור את זה ביניכם. כניסה של ערבים לתוך ההפגנות רק תזיק למחאה. לכן טוב שהחברה הערבית לא נכנסת אף על פי שהקבוצה הראשונה שתיפגע מההפיכה המשטרית היא האוכלוסייה הערבית. הרפורמה לא התחילה פה אלא כשאושר חוק הלאום, שיצר אפליה ורמיסה של זכויות מיעוטים. לא התעוררתם כשרמסו את המיעוט הערבי והורידו את מעמד השפה הערבית".
את עצמך משתתפת במחאות?
"אני עושה את המחאה שלי. דיברתי מול נשיא גרמניה באירוע של אוניברסיטת חיפה במרץ. אמרתי כמה שזה הולך לפגוע בזכויות בני מיעוטים ובמחקר המצוין שאנחנו עושים. כי ברגע שיהודי יכול לבחור מי הרופא שיטפל בו — הוא ידרוש שלא נהיה באותה כיתה איתו ולא באותו אולם הרצאות. זה יזלוג".
את מתארת מציאות נוראה.
"אני דווקא מאוד אופטימית. אני חושבת שהעם היהודי וההיסטוריה שלו לא יאפשרו שההפיכה תקרה. אבל ישראל יכולה להיות מנודה מהעולם המערבי. אנחנו כבר מרגישים את זה. פוסט־דוקטורנטים ודוקטורנטים חוששים לבוא מחו"ל, ויש כאלה שלא מגיעים וכותבים במפורש שזה בגלל המצב הפוליטי במדינה. ראינו שהאיחוד האירופי אסר על מוסדות שמקבלים מימון ממנו לשתף פעולה עם חוקרים מהונגריה. אם הרכבת של ההפיכה תשעט קדימה, יכול להיות שעוד שנתיים האיחוד יגיד שאסור לשתף פעולה גם עם מדינת ישראל".
איך את מתייחסת ל־BDS?
"אני נגד חרם על כל דבר. נקודה. אני לא מחרימה, כי אם אני מחרימה מישהו, אני הראשונה שאפשר להחרים אותה. אני בת מיעוטים, אני ערבייה, אני נוצרייה, אני אישה. אפשר למצוא הרבה מאוד סיבות למה להחרים אותי".
יש מקום שבו את לא נחשבת ל"אחר"?
"לא. אולי כשאני מגיעה לוותיקן שבה כולם נוצרים, אבל שם כולם גברים. אין לי מושג איך רוב מרגיש. אני גרה בעוספיא הדרוזית. גם בעוספיא אנחנו הנוצרים המארונים מיעוט. גם באוניברסיטה אני חלק ממיעוט. אבל זה דווקא מאוד מעשיר אותי. לכן אני יכולה תמיד להבין את הצד השני. השאלה אם הצד השני מבין אותי. עובדה שלא — תראה את חוק הלאום והרפורמה".
נשים מפרגנות לך?
"חלק מפרגנות וחלק לא. אני לא מצפה. אני הולכת לפי שלושת הקופים: זה שלא שומע, זה שלא רואה וזה שלא מדבר, כי תמיד ימצאו מה לא בסדר. אלה שימצאו מה בסדר הם מעטים, זה הנהלה שבחרה בי וחברים. עבדתי פי כמה מכל גבר כדי להוכיח שאני שווה את המינויים שלי, שזה גם התנהגות של בן מיעוטים וגם של אישה. מה שמרגש אותי זה ילדים שרואים בי מודל ורוצים להיות כמוני. קיבלתי תמונה של ילדה מרמת גן, כנראה אתיופית, שהציגה אותי כדמות המודל שלה בכיתה. בכיתי יומיים".
מה את חושבת על מיצגי השפחות?
"אני לא אוהבת את זה. זה לא מייצג אותי. אני לא הייתי מתלבשת כך. הנשים נוכחות בהפגנות, כמו ד"ר שקמה ברסלר, חוקרת מצוינת ממכון ויצמן, חזקה, שהיא מנהיגה של המחאה. אני לא חושבת שמישהו יכול להחזיר את הנשים אחורה. אפילו בחברה הערבית כבר עברנו כברת דרך".
עשית פוסט־דוקטורט בפריז. אולי טעית שחזרת?
"ממש לא. הייתה לי ההתלבטות אבל בצרפת יש הרבה כמוני. פה אני המיוחדת במובן שכולם מכירים אותי ויש ילדים שרוצים להיות כמוני. האחריות שלי היא להיות מודל ולפעול שעוד נשים שבאות מחברה מוחלשת יבינו שיש להן הזדמנות".
לא היה יותר קל בפריז?
"לא. אפילו ברמה הדתית היה קשה. אני עונדת צלב מגיל 18 וגאה בו. בישראל אני מסתובבת עם צלב בכל מקום, אולי חוץ מבנתב"ג. אבל בצרפת יש חוק שאוסר להראות סימני דת — והצלב הפריע לצרפתים. הם מאוד סובלנים ליהודים ומוסלמים, כי הם חוששים שיגידו שהם אנטישמים, אבל לנוצרים בכלל לא".
אז הורדת את הצלב?
"לא ויתרתי, כמו שלא ויתרתי על שום דבר בחיים. אני אישה שלא מוותרת על האני מאמין שלה והזהות שלה. אני לא מתביישת להגיד אצל היהודים שאני ערבייה ואצל ערבים שאני נוצרייה ואצל נוצרים שאני מארונית. ואני לא מתביישת לבקר את החברה הערבית כשצריך, למשל להגיד שמערכת החינוך שלנו לא טובה".
במה היא לא טובה?
"זה שמלמדים אצלנו את השפה העברית כשפה זרה תשיעית זה החסם העיקרי לשילוב צעירים. אני סגנית נשיא של אוניברסיטה ולפעמים גם נתקעת בעברית. כשהגעתי לאוניברסיטה דקלמתי ביאליק, ולא ידעתי להגיד שאני רוצה חצי מנה פלאפל. אנחנו לא שולטים בעברית יומיומית, ובגלל המדיה החברתית וערוצי הטלוויזיה היום זה יותר גרוע. הצעירים לא נחשפים לעברית בכלל. כשהם מגיעים לקמפוסים ונכשלים במבחן אמיר בשפה העברית — הם ילכו לעשות תואר בירדן וברשות הפלסטינית".
ומלבד העברית?
"אין תרבות של דיון וחקר בבתי הספר שלנו, של לשאול שאלות, של העשרה, של דיונים. תלמיד ששואל שאלות הוא תלמיד חצוף. תלמיד ששותק ולא שואל שאלות — מנומס. אני למדתי בחינוך כנסייתי פרטי ואני זוכרת את סטירת הלחי שקיבלתי מהמורה לאנגלית כי נתתי ביקורת. אמרתי שלא התאקלמנו בתור ילדים שבאים מהכפר עם בני העיר חיפה כי אף פעם לא הזמינו אותנו למסיבות ולא השתתפנו בשום אירוע של בית ספר. ואני דווקא הייתי מאלה ששותקים".
עמדת בראש הוועדה לשילוב בני מיעוטים במועצה להשכלה גבוהה. הערבים משתלבים יותר?
"אני תמיד משתמשת במונח ש'הערבים נוהרים לקמפוסים'. שיעור הערבים בין הסטודנטים מתקרב לשיעור הכללי באוכלוסייה ואתה יכול לראות יותר ערבים בעמדות מפתח באקדמיה. עדיין לא כנשיאים ורקטורים אבל עוד מעט גם זה יגיע. לפעמים אני מרגישה שאני עלה תאנה, כי רוצים ייצוג, אז מצאו אותי. אבל אם אני פותחת דרך לעוד אנשים, זה מצוין".
זה בעיקר הערביות נוהרות לקמפוסים.
"נכון. אבל בכל העולם המערבי רואים יותר נשים מגברים בלימודים אקדמיים. אולי זה בגלל שהאוכלוסייה הערבית חלשה כלכלית והבחור צריך לעזור להורים שלו ורוצה להתחתן מוקדם ולבנות בית וזה גורם לו ללכת לעבוד בגיל צעיר. עוד הסבר זה שלבנות יש יותר מוטיבציה כי אפשרויות התעסוקה שלהן מאוד מוגבלות בלי תואר: קופאית, מספרה או משק בית".
משקיעים מספיק כסף במשיכת ערבים לאקדמיה?
"בתוכנית הפיתוח החדשה של החברה הערבית 550, שאני לא יודעת כמה מיליארדים יש בה, יש 4 מיליון שקל להשכלה גבוהה למלגות לסטודנטים ערבים. זה מסר שלא מעניינת את החברה הערבית השכלה גבוהה".
מה זה אומר מבחינתך שאת נוצרייה?
"מכל הזהויות שלי הראשונה היא מארונית (קבוצה לאומית נוצרית שרוב אנשיה חיים בלבנון — ש"א). זה אומר ששורשיי במזרח התיכון מהמאה הרביעית. אנחנו קתולים, אנחנו במשפחה מאוד מאמינים. פעם בשנה אני הולכת לווידוי. אני עושה את זה בצרפת, לא פה. אני מאמינה, בצורה פשוטה, באהבת האחר, אפילו האויבים שלך — להגיש את הלחי השנייה".
מלחמת השבטים כאן עלולה להידרדר למצב בלבנון?
"ממש לא. כי היהודים לא יאפשרו. לא סתם יש מוח יהודי ואתם מעצמה של מוחות ואתם לומדים לקח מההיסטוריה ואתם מעצמה טכנולוגית ומחקרית. אפילו המטורללים ביניכם לא יאפשרו את זה. אני מדברת על מטורללים באופן כללי ולא על האנשים שבתפקיד עכשיו. וכמו שאתם מושרשים פה, גם אנחנו הערבים מושרשים פה. אתם לא תלכו לשום מקום אחר, וגם אנחנו לא".
אנחנו מכינים דרכונים לילדים. יש לך דרכון זר?
"אין לי שום דרכון אחר וגם לא למשפחה שלי. אני נשארת פה. אני מאוד אוהבת את היישוב שלי, עוספיא, ואת הדו־קיום עם הדרוזים. הבית השני שלי זה האוניברסיטה. המקום היחיד שאשמח לעבור אליו באופן זמני זה להיות שגרירת ישראל בלבנון. זה החלום שלי מאז שהייתי קטנה. זה שיא החו"ל שלי".
אמרת שאת מסתירה את הצלב בנתב"ג. למה?
"כי בנתב"ג אם אתה ערבי משפילים אותך וזה לא עוזר אם אתה נוסע לייצג את ישראל או אם היית אורח של השגרירות. אם אתה ערבי — אתה פוטנציאל להיות מחבל, ומשפילים אותי באותה מידה כמו האחרים. בעבר היו פותחים את החפצים מול הסטודנטים והקולגות שלי. היום השתכללו קצת ובודקים אותם בחדרי חדרים. אבל כשאתה חוזר מחו"ל מתחקרים אותך עם מי נפגשת ועם מי דיברת ומפשיטים אותך, פסיכולוגית. זה מביך, זה משפיל. אני לא מקבלת את זה. יש הרבה קולגות שלי שאומרים 'אבל'... אני לא מקבלת את האבל הזה כי אני אזרחית שווה. אז למדתי שאסור לי לטוס בחברה ישראלית. אני טסה בחברה זרה ומקבלת אותו יחס כמו היהודים"
את משתמשת הרבה בביטוי המוח היהודי. בתור חוקרת מוח, מה זה אומר?
"בתור ערבייה אני אומרת שהמוח היהודי הוא הסיבה להצלחה של החוקרים שלנו. הם חוקרים מצוינים. אנחנו זוכים במענקים מהאיחוד האירופי בשיעור כמעט כפול מהממוצע".