המלחמה לא הסתיימה, היא רק התחילה - מדוע המדינה נעדרת שוב מהזירה האזרחית?
המלחמה אולי הסתיימה, אך עבור אזרחים רבים בישראל – המלחמה רק התחילה. מבצע "עם כלביא", שהציב את ישראל בלב עימות אזורי ראשון מסוגו מול איראן, חשף שוב את השבר העמוק שבתפיסת החירום של מדינת ישראל. מבחינה ביטחונית – היערכות מדויקת, שליטה מבצעית, תגובה מיידית, ואפקטיביות מוכחת. אבל כשזה מגיע לעורף האזרחי – מדינת ישראל שוב נעדרת מהזירה.
השפעת המצוקה, הפגיעה בשגרת החיים והפחד הבלתי פוסק ניכרת בכל שכבת גיל, בכל מגזר, בכל יישוב. הפעם לא רק בדרום או בצפון – אלא גם בבת ים, חולון, ירושלים, ראשון לציון, רחובות והרשימה עוד ארוכה. שישה הרוגים רק בעיר אחת, עשרות פצועים, מאות דירות שנפגעו, כ-11,000 אזרחים שפונו מבתיהם ונותרו חסרי כל, מאות האנשים והמשפחות שאיבדו מקור פרנסה, וכל שאר האזרחים שמצאו עצמם ללא שגרה, ללא מענה, וללא אוזן מדינית קשבת.
ושוב, כמו בכל סבב לחימה בשנים האחרונות, החברה האזרחית וארגוני הסיוע האזרחיים היו הראשונים להתייצב. עוד לפני שמשרד ממשלתי כלשהו הספיק לפרסם הנחיות, כבר נצפו בני נוער שוטפים מקלטים, עמותות מחלקות ארוחות חמות למפונים, מתנדבים מעבירים ציוד מיגון ותרופות לקשישים, וארגונים פותחים מרכזי סיוע פסיכולוגי לנפגעי חרדה. בבתי הספר ובמרכזים קהילתיים הועברו סדנאות חוסן לילדים – לא ביוזמת המדינה, אלא בזכות עמותות וארגונים שזיהו את הצורך ופעלו. עמותות סיפקו פתרונות דיור זמניים, הפעלת פעילויות לילדים שפונו מבתיהם, סיוע לעובדים עצמאיים שאיבדו את מקור הכנסתם, וחיבוק גדול לאנשים שהרגישו – ובצדק – שהם לבד. רק אצלנו, בפתחון לב, נרשמה עליה של 600% בפניות למוקדי מיצוי הזכויות, הרחבנו את פעילותנו ההומניטרית ברחבי הארץ, כולל חלוקת סלי מזון, ציוד חיוני למשפחות, ערכות חירום למקלטים ציבוריים ושירותי ליווי אישי למימוש זכויות בתחומי בריאות, תעסוקה ורווחה. פעלנו בשטח – בבתי הארחה, מלונות פינוי ונקודות ריכוז.
על כל אלו, יש להוסיף את יוקר המחיה שמשתולל אימים כבר זמן מה, ואין פוצה פה. המדינה לא נוקטת עמדה ולא מוצאת פתרונות ישימים לעליות מחירים של מוצרי צריכה בסיסיים, ארנונה, חשמל, דלק, וכל מה שאזרח צריך כדי לחיות בכבוד .
האחריות לחוסן הלאומי איננה יכולה להישען רק על רוח ההתנדבות. מה שנדרש כאן הוא מנגנון סדור, קבוע, מתוקצב ומנוהל. מדינה שיודעת לתכנן מבצע צבאי לפרטי פרטים, לא יכולה להרשות לעצמה לנהל את החזית האזרחית לפי גישת “יהיה בסדר”. לא ייתכן ש־75 שנה אחרי הקמת המדינה, אין גוף אחד שמרכז את הצרכים בזמן חירום, מתכלל בין המשרדים, ומחזיק במפה ברורה של הפגיעות והצרכים החברתיים.
לא יתכן שהמדינה יוצאת למערכה כה מורכבת, ומפקירה את העורף ללא תקציב ייעודי להפעלת מערך אזרחי בחירום. אין מודל מדידה אחיד שמאפשר להבין מי זקוק למה ובאיזו עוצמה. אין תוכנית שיקום מוסדרת – מה שמותיר את הרשויות המקומיות להתמודד לבד, ואת החברה האזרחית לאלתר פתרונות במקום המדינה. גם בשגרה. כשאין תקן, אין אחריות. וכשאין אחריות – האזרח משלם את המחיר
זה הזמן לשנות כיוון. לא די להפעיל כיפת ברזל. מדינה שרוצה להבטיח ביטחון אמיתי לאזרחיה – צריכה גם לפרוש רשת ביטחון חברתית. נדרשת הקמה של רשות לאומית לחוסן אזרחי. גוף בין-משרדי, עצמאי, מתוקצב, שפועל לצד החברה האזרחית ולא במקומה. גוף שיידע לקבוע סטנדרטים, למדוד אפקטיביות, להציב יעדים, ולדאוג שהיום שאחרי לא ינוהל מתוך אילוץ אלא מתוך תכנון. גוף שיידע לשלב את ארגוני החברה האזרחית בתהליך קבלת ההחלטות, ולא רק בשלבי הביצוע.
המאבק האמיתי על פני החברה הישראלית מתחיל אחרי ירידת האזעקה האחרונה. הוא מתרחש במקלט, בבית הספר, בלב הקהילה. זהו מאבק על זהות, על שוויון, על אחריות ציבורית. זו הזדמנות של מדינת ישראל להכיר בחשיבות החזית האזרחית – לא רק כתגובה, אלא כמרכיב קריטי בביטחונה של המדינה כולה.
אלי כהן הוא מנכ"ל ארגון פתחון לב
