לאן נעלם "מירוץ הסמכויות" והאם אבדה זכות הבחירה?
פס"ד יחיד במזונות ילדים רוקן את ביה"ד מסמכות, מעורר חשש לכפייה אזרחית ומאיים לפתוח מחדש את סכסוכי הגירושין של כולנו
פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון בבג"ץ 5988/21 ואח' (פלוני נ' פלונית ואח'), שפורסם לאחרונה, טלטל את עולם דיני המשפחה בישראל. הוא עוסק בנושא מזונות הילדים, תחום שבו התנהל שנים ארוכות "מירוץ סמכויות" בין בתי הדין הדתיים לבתי המשפט לענייני משפחה. עיקרון זה, בו הצד שהקדים והגיש ראשון תביעה קבע היכן יתנהל הדיון, איפשר בחירה עקיפה של הדין שיחול – הדתי או האזרחי.
שינוי דרמטי ומעמדן של הערכאות הדתיות: חיזוק הלכת שרגאי
עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון (בג"ץ 5988/21, 7880/21, 8228/21, 5652/22), עסקו בהחלטות של בתי דין רבניים שדנו במזונות ילדים אגב כריכתם לתביעות גירושין. השופטת יעל וילנר, בפסק הדין המרכזי, קיבלה את העתירות והתבססה על "הלכת שרגאי" משנת 1969. הלכה זו קבעה מפורשות כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון בתביעת מזונות ילדים, גם לא בדרך של כריכתה לתביעת הגירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. הלכה זו אף חודדה בבע"מ 7628/17 משנת 2019.
על פי הלכת שרגאי, בית הדין הרבני מוסמך לדון רק ב"תביעה להשבת הוצאות" – כלומר, תביעה של הורה להחזר הוצאות שכבר הוציא או עומד להוציא עבור הילד. המזונות של הילד עצמו, המוגשים באמצעות מי מהוריו, אינם בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. פסק הדין הנוכחי הדגיש כי תביעת מזונות הילד שונה מהותית מתביעת השבה.
בפועל, המשמעות היא שנלקחה מבתי הדין הדתיים הסמכות לדון בענייני מזונות ילדים. יוצאים מכלל זה רק מקרים חריגים בהם קיימת הסכמה מפורשת של שני הצדדים שהנושא יידון בבית הדין הדתי, בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. ברירת המחדל היא כעת בית המשפט לענייני משפחה.
שינוי זה מעלה שאלות מהותיות לגבי מעמדן של הערכאות הדתיות. האם פסיקה זו אינה מרוקנת מתוכן את סמכותן בתחום מרכזי כמו דיני משפחה? בעוד שפסק הדין עשוי להיתפס כצעד לעבר אחידות ופישוט הדין, יש לשקול את ההשלכות הרחבות יותר על עקרון הבחירה החופשית של האזרח ועל מתחם הסמכות של בתי הדין הדתיים.
זכות הבחירה במבחן ורציונל ההלכה
הזכות לבחור את הערכאה השיפוטית היא זכות יסוד חשובה, המשקפת את האוטונומיה של הפרט. פסק הדין מצמצם דרמטית זכות זו, ומעביר את ההכרעה בנושא מזונות ילדים לידי הערכאה האזרחית, אלא אם כן יש הסכמה אחרת.
ההיגיון מאחורי הלכת שרגאי הוא שסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, העוסק בכריכה בתביעות גירושין, מוגבל לעניינים הכרוכים מטבעם לסיום קשר הנישואין. מזונות ילדים, שהם זכות עצמאית של הילד ואינם תלויים בקשר בין בני הזוג, אינם נכללים בסעיף זה. ההלכה נועדה גם להגן על זכויות הקטין, למנוע שימוש במזונות כמנוף לחץ, ולמנוע "מירוץ סמכויות". השופטת וילנר הדגישה כי מזונות ילדים אינם נמנים על ענייני "נישואין וגירושין" ואינם מתאימים להיכרך עימם. טענות היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, לפיהן בתי הדין הרבניים אינם כפופים לפסיקה זו, נדחו בפסק הדין.
מבט לעתיד: השלכות פסק הדין על החלטות קודמות ותיקים תלויים ועומדים
פסק הדין טומן בחובו השלכות מרחיקות לכת, שיובילו לירידה במספר תיקי מזונות ילדים בבתי הדין הדתיים ולחיזוק מעמד בית המשפט לענייני משפחה.
אחת השאלות הבוערות נוגעת למעמדן של החלטות קודמות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים בענייני מזונות ילדים, וכן לתיקים תלויים ועומדים. פסק דין של בג"ץ, המבהיר ומחזק הלכה קיימת כמו הלכת שרגאי, הוא בעל מעמד מחייב על כל הערכאות הנמוכות. כל החלטה של בית דין רבני שניתנה לאחר פסק דין זה ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכה, תיחשב כניתנה בחוסר סמכות ועלולה להתבטל.
באשר להחלטות שניתנו בעבר, לפני פסק הדין: ככלל, פסק דין של בג"ץ קובע את הדין מעתה ואילך. עם זאת, ניתן יהיה לטעון לבטלות החלטות שניתנו בעבר על ידי בית הדין הרבני אם הן ניתנו בחוסר סמכות מהותי (ultra vires), שכן הלכת שרגאי קבעה כי חוסר סמכות זה קיים מראשית הדרך. המשמעות היא שבמקרים רבים, ייתכן שצדדים יוכלו לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לביטול או שינוי של החלטות קודמות, בטענה שהן ניתנו בחוסר סמכות. מדובר בפוטנציאל לפתיחה מחודשת של תיקים רבים, מה שעלול ליצור עומס עצום על המערכת המשפטית ולחוסר וודאות עבור אלפי משפחות.
השלכות אלו כוללות: עומס על בתי המשפט לענייני משפחה , חוסר וודאות למשפחות , עלויות משפטיות נוספות , והתארכות סכסוכים.
השופט נעם סולברג, בדעת מיעוט, מתח ביקורת על הפרשנות המצמצמת של הלכת שרגאי. הוא טען כי פרשנות זו פוגעת ביעילות ובהלימה של המערכת המשפטית, ויוצרת צורך בהגשת תביעות נפרדות המאריכות את הסכסוכים, בניגוד לתכלית הכריכה. חששות אלו רלוונטיים במיוחד לאור ההשלכות הרטרואקטיביות האפשריות.
ביקורת וחשש מכפייה אזרחית
חרף חשיבותו המכרעת של בית המשפט העליון כשומר הדמוקרטיה וזכויות האזרח , ניתן להעלות את הסברה כי בפסק דין זה, בפרשנותו להלכת שרגאי, שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל מספק לזכות הפרט לבחור את הערכאה המוסמכת לדון בענייניו האישיים. התחושה המתקבלת בציבור, ונוכח השינוי הדרמטי במאזן הסמכויות, היא כי ההכרעה, אף אם נומקה היטב משפטית, הובילה בפועל לכפייה אזרחית במקום לאפשר אוטונומיה דתית. בכך, עלולה הפסיקה לתרום למהפכה מרחיקת לכת ולהגברת הקיטוב בחברה.
הדיון הציבורי סביב פסק הדין חייב להימשך, ולבחון לעומק את האיזון העדין בין טובת הילד, עקרון הוודאות המשפטית, וזכותו של הפרט לבחור את הערכאה שתדון בענייניו האישיים ביותר. רק כך נוכל להבטיח שמערכת המשפט תמשיך לשרת נאמנה את צרכי הציבור המגוון בישראל.
מאת עוה"ד איתן קוהלי – מייסד, איתן קוהלי-משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
