פרשנות
התגמול למילואימניקים לא יפתור את הבעיה האמיתית: אי־השוויון בנטל
גם אם יש חורים שצריך לאטום אחת ולתמיד במודל התגמול של המילואימניקים, החור המשמעותי ביותר נמצא במקום אחר: ממשלת ישראל פועלת להנציח את אי־השוויון בנטל, ולאפשר לחלקים שלמים באוכלוסייה להישאר מחוץ למעגל הגיוס לצה"ל
דו"ח מבקר המדינה מתאר את המציאות שכולנו מכירים היטב: ישראל נשענת על מודל מילואים שבו מיעוט קטן באוכלוסייה עוצר לחודשים ארוכים את חייו, עוזב את משפחתו ועבודתו, נושא בנטל הביטחוני – ולפעמים משלם עליו בגופו ובנפשו.
מבקר המדינה מתניהו אנגלמן מזכיר שהמודל הזה דורש גם חוזה כלכלי ברור עם משרתי המילואים, שיותאם למציאות החדשה שבה הנטל הביטחוני הולך וגדל. לכן הוא ממליץ להפוך לחקיקה קבועה את ההוראות הזמניות שקבעה הממשלה בזמן מלחמת חרבות ברזל ביחס לתגמול לחיילי המילואים ולמעסיקיהם.
אפשר להתווכח על האופן שבו שופר מודל התגמול, ועל הבזבוז שנלווה אליו לא פעם (למשל ה"מסחרה" סביב ימי המילואים בזמן המלחמה), אבל אנגלמן כמובן צודק. חרבות ברזל הייתה זרז משמעותי, אך רק חוליה נוספת בתהליך ארוך שבו המדינה לא רק מגייסת אזרחים למילואים – כלומר, מלאימה עובדים לתקופות ממושכות – אלא גם הולכת ומרחיבה את הפיצוי על כך. בשנותיה הראשונות של המדינה שירות מילואים נחשב כמעט אך ורק לזכות, שבוצעה ללא תשלום שכר, והמעסיקים הם שבחרו אם לשלם על תקופת השירות. רק ב־1971 הוסדר מנגנון תשלום, וגם אז עם חריגים רבים; מלחמת לבנון השנייה הייתה קפיצת מדרגה נוספת שהובילה לחוק המילואים ולמיסוד מענקים, ועכשיו תורה של חרבות ברזל והטלאים שנוספו בעקבותיה.
אבל אנגלמן מציג רק צד אחד של המטבע. שיפור התגמול למילואימניקים הוא צעד חשוב – אך הוא לא נולד מעצמו, ואינו ביטוי לאמפתיה פתאומית ועמוקה של שרים וח"כים, אלא נגזרת ישירה של אי־השוויון בנטל, שהולך וגדל ככל שחלק קטן יותר מהאוכלוסייה מתגייס לצה"ל ונשחקת המוטיבציה להמשיך לשרת.
לכן, גם אם יש חורים שצריך לאטום אחת ולתמיד במודל התגמול של המילואימניקים, כמו התגמול המינימלי והפיצוי על הוצאות סוציאליות למעסיקים, החור המשמעותי ביותר נמצא במקום אחר: ממשלת ישראל פועלת להנציח את אי־השוויון בנטל, ולאפשר לחלקים שלמים באוכלוסייה להישאר מחוץ למעגל הגיוס לצה"ל.
כאשר זה המצב, שיפור התגמול למילואימניקים הולך ומתרחק מפיצוי הכרחי על המחיר הכלכלי שהם משלמים, ומתקרב להתייחסות אליהם כאל שכירי חרב שדמם זול, ושניתן לפצות על שפיכתו בכסף.
