פרשנות
החגיגות של סמוטריץ' בהודו לא יסתירו את הסדקים בישראל
טוב שיש הסכמי השקעות מול אחת הכלכלות הגדולות בעולם, אבל המסע ההמוני של בכירי האוצר בעיצומן של הטלת גזירות וגירעון תופח הוא לעג לרש
התמונות החגיגיות שהגיעו מניו־דלהי שבהן שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושרת האוצר של הודו נירמאלה סית'אראמאן חותמים על הסכם עידוד והגנה על השקעות, נראה כאילו הגיע היישר מספרי ההיסטוריה. בהודעות האוצר הוצגה החתימה כאירוע בינלאומי משמעותי שחייב חלק גדול מהנהלת האוצר (מנכ"ל המשרד, חשכ"ל, כלכלן ראשי) לעזוב את משרדיהם הממוזגים ברחוב קפלן בירושלים ולטוס חצי עולם בשבילו. ואמנם, טוב שההסכם נחתם, עם זאת צריך לזכור שבסופו של דבר מדובר במסמך משפטי סטנדרטי, מהסוג שנחתם כבר כמה פעמים בעשורים האחרונים, והוא בעל השפעה כלכלית זניחה.
הסכמי העידוד וההגנה על השקעות שנחתמו, שנקראים גם BITs או BIAs, נולדו אי שם בשנות ה־50 וה־60, במטרה לספק למשקיעים זרים ממדינות מפותחות מעין תעודת ביטוח ממדינות מתפתחות, שההשקעות שלהן לא יירדו לטמיון בגלל הלאמה או תרמית של המקומיים. הם אפשרו למשקיעים הזרים לפנות לבוררות בינלאומית במקרה של סכסוך, שכן מדינות מתפתחות רבות לא נהנו ממערכת משפט עצמאית ואמינה בזמנו.
אלא שמאז השתנו הכללים. השקעות זרות ישירות (FDI) זורמות להודו, ברזיל, סין ומדינות רבות אחרות גם בלי הסכמים כאלה, בזכות הפוטנציאל הכלכלי שלהן: גודל שוק ענק, עלות עבודה נמוכה מאוד, קצב צמיחה גבוה ועוד. יתרה מזו, מחקרים של ה־OECD, ועידת האו"ם לסחר ופיתוח (UNCTAD) וגם חוקרים אקדמיים הראו שוב ושוב כי להסכמים הללו היתה השפעה זניחה על היקף ההשקעות. יתר על כן, והנה משהו שכדאי שסמוטריץ' כן ילמד, המחקרים הראו כי משתנים אחרים, כמו תמ"ג, רגולציה, מיסוי, תשתיות ויציבות פוליטית - הם אלו שקובעים את כיוון והיקף ההשקעות.
הודו החליטה ב־2017 לבטל את הרוב המוחלט של ההסכמים האלה (כ־70) משום שחברות בינלאומיות השתמשו בהם כדי לעקוף את המערכת המשפטית המקומית ולתבוע את המדינה בבוררויות בינלאומיות ולחייב אותה בפיצויים של מאות מיליוני דולרים. ניו־דלהי הבינה כי בסופו של דבר החברות ניצלו את ההסכמים ולא תרמו הרבה.
מאז היא חותמת על גרסאות חדשות עם מדינות מסוימות – ובניסוחים זהירים הרבה יותר. למשל, יש חריג בטחוני שמאפשר לכל אחד מהצדדים לפעול באופן שדואג לאינטרס הביטחוני שלו על אף ההסכם. נזכיר כי מדובר בסקטור גדול במשק הישראלי, בעל היקף פעילות גדול יחסית מול הודו.
גם הפעילות של גופים הודיים בישראל היא מינורית בסך הכל, כשהיוצאת מהכלל היא עסקת ההפרטה של נמל חיפה שבה רכשה קבוצת אדאני־גדות את הנמל תמורת 4.1 מיליארד שקל. קבוצת אדאני ההודית נמצאת בבעלות איש העסקים גאוטם אדני. ההסכם הזה נחתם ב־2022 הרבה לפני שהיה קיים הסכם BIT כלשהו בין הודו לישראל.
הישראלים שמשקיעים או רוצים להשקיע בהודו יודעים שהחסמים האמיתיים נמצאים במקום אחר, במערכת ההודית עצמה: רגולציה סבוכה שמשתנה בין מדינות בתוך הודו, מערכת משפט איטית ובירוקרטיה אינסופית סביב קרקעות, מיסוי ותשלומים. אלו הם הגורמים שמרתיעים משקיעים - וכאן לא יסייע שום הסכם BIT. בשורה התחתונה, הודו היא שוק אטרקטיבי עם הרבה פוטנציאל, אבל לא קריטי כרגע עבור כלכלת ישראל.
במשרד האוצר ניסו לשדרג את המעמד באמצעות משלחת של אנשי עסקים ישראלים. בפועל זה נכשל: המגזר העסקי לא נענה והפקידים והשר יצאו לבד. לכן צורמת במיוחד החגיגה הזאת, שבה יוצאים בכירי משרד האוצר לטקס לא מאוד חשוב כדי להצטלם ליד השר סמוטריץ'. וזאת, כשישראל נמצאת באמצע מלחמה, כשהגירעון מאיים לתפוח זו שנה שלישית ברציפות מעבר ל־5% תוצר, וכאשר רק לפני כמה ימים הונחתו גזירות על תקציבי הבריאות והחינוך.
החגיגיות המוגזמת היא לא יותר מניסיון לאחז את עיניו של הציבור הרחב. זה פחות הצליח עם אנשי העסקים: כשאין ערך כלכלי אמיתי - קשה למכור את זה כהזדמנות עסקית גדולה. ייתכן גם שחלק מהמגזר העסקי לא רוצה להצטלם עם השר, שנחשב ל"פרסונה נון גראטה" בקרב שותפות סחר והשקעה של ישראל, בהן בריטניה, הולנד ומדינות נוספות באיחוד האירופי ועוד.
מהבחינה הזאת הודו, הכלכלה שצפויה להיות השלישית בגודלה בעולם בעוד שנתיים לפי תחזית קרן המטבע, היא אופציה טובה לפוטו־אופ לשר – וגם די בודדת. ברקע הדברים צריך לזכור שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ העניש את הודו במכס גבוה, בשעה שראש ממשלת הודו נרדרה מודי מאותת עצמאות והתעלמות מטראמפ, כשהוא נחוש לפגוע בהגמוניה של ארה"ב. נראה שההסכם מול ישראל הוא עוד צעד בכיוון הזה.
בסופו של דבר לא מדובר באירוע שיזרים מיליארדים למשק וישנה את המציאות העסקית, אלא בניסיון של איש מוחרם בעולם המערבי לייצר מצג של הישג מדיני בשעה ששותפות סחר מרכזיות של ישראל מאיימות להחרים אותה – גם ובעיקר כלכלית, ולמסך את העובדה שסמוטריץ' עצמו הוא סיבה מרכזית לכך. ועל הדרך הוא גם מסתכן בלהכניס את ישראל לצרות דיפלומטיות מיותרות מול בעלת הברית האמיתית והחשובה ביותר שלה - ארה"ב.
