אינטרס מקומי או בחירת צד? מאחורי אי-החתימה של ישראל על הצהרת ועידת ה-AI בפריז
מירוץ הבינה המלאכותית העולמי חורג מזמן מגבולות הטכנולוגיה. הוא משקף מאבק גיאו-פוליטי עמוק יותר, המשרטט את קווי המתאר בין מזרח למערב, ובמרכזו ניצבת שאלת ההובלה הטכנולוגית בעידן שבו מהפכת ה-AI צפויה להביא לשינויים מרחיקי לכת ברחבי הגלובוס ובכל תחומי החיים.
ביטוי מובהק לכך קיבלנו בפסגת ה-AI העולמית בפריז בשבוע האחרון, שבה הוצגה הצהרה משותפת לכ-60 מדינות, המתווה עקרונות לפיתוח אתי ואחראי של בינה מלאכותית - תוך דגש על האינטרס הציבורי, שיתוף פעולה בינלאומי וצמצום פערים דיגיטליים. בריטניה וארה"ב, שבחרו שלא לחתום על ההצהרה, חשפו את המתח העמוק בין שתי תפיסות עולם מנוגדות. מצד אחד ניצבת הגישה האירופית המעוגנת במסגרת ה-AI Act, שדוגלת בפיקוח הדוק על פיתוח ויישום הטכנולוגיה. מנגד, הגישה האמריקאית המדגישה חדשנות וגמישות רגולטורית, מתוך חשש, כפי שביטא זאת סגן הנשיא ונס, ש"רגולציית יתר תחנוק תעשייה משנת-משחק בדיוק ברגע הקריטי של המראתה". פער זה צפוי אף להתרחב תחת ממשל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שכבר הצהיר על כוונתו לקדם מדיניות "AI First" שמכריעה באופן מובהק לטובת חדשנות וצמיחה אל מול מנגנונים רגולטוריים מגבילים.
מה שנותר מחוץ לכותרות העולמיות הוא הצטרפותה של ישראל למחנה ה"לא חותמים", שמעלה מספר שאלות מהותיות: האם ההחלטה נובעת משיקולים של אינטרס לאומי, או שהיא משקפת יישור קו עם "האחות הגדולה" ארצות הברית? והאם זהו צעד שמהווה חלק מאסטרטגיה כוללת, או כזה שמעיד דווקא על היעדר מדיניות ממשלתית סדורה?
בחינת המציאות מציעה תשובה מורכבת לשאלות אלה. ישראל מאופיינת בתרבות מעודדת חדשנות ובמדיניות מאפשרת, שתרמו ליצירת המוניטין העולמי של "אומת הסטארט-אפ". תפיסה זו, מצביעה על אי החתימה כיישור קו עם הגישה הישראלית הרואה בהייטק מנוע צמיחה כלכלי מרכזי, ובכך מסבירה את הנטייה הטבעית לעבר גישה רגולטורית גמישה בתחום ה-AI.
אולם, משום שעבור ארה"ב אי-החתימה משקפת אסטרטגיה ברורה, ונוכח צעדי עבר, מתעורר החשד שישראל פועלת במטרה ליישר קו עם האמריקאים, ולא מתוך החלטה טקטית מונחית אסטרטגיית בינה מלאכותית. ניתן לקשר פער זה למגמה המדאיגה המשתקפת במדד Tortoise העולמי, שבו צנחה ישראל מהמקום החמישי למקום התשיעי - בעיקר בשל הציון הנמוך בפרמטר האסטרטגיה הממשלתית, הרחק מאחורי המובילות העולמיות.
כך או כך, האתגר האמיתי העומד בפני ישראל הוא גדול בהרבה משאלת ההחלטה על החתימה על הצהרת פריז. בטווח הארוך, היעדר מסגרת ברורה עלול לפגוע ביכולת התחרות של חברות ישראליות בזירה הגלובלית ולהקשות על אימוץ טכנולוגיות AI במגזר הציבורי, בדיוק בתקופה שבה הן נדרשות למתן מענה לאתגרים החברתיים והכלכליים הגואים. ד
בעיצומה של מהפכת ה-AI, גמישות רגולטורית אינה יכולה לעמוד לבדה. על ישראל לגבש אסטרטגיה לאומית מקיפה וברורה. כזו הכוללת חשיבה אסטרטגית על שרשרת האספקה הגלובלית של AI – מהבטחת גישה לשבבים וציוד מחשוב קריטי ועד לאבטחת סייבר – לצד פיתוח והתאמת התשתיות המקומיות החיוניות של מחשוב, נתונים, אקדמיה והון אנושי. בהלימה לאותה אסטרטגיה כוללת, יש לקבוע גם את המסגרת הרגולטורית המיטבית, תוך בחינה מושכלת של המודלים הבינלאומיים הקיימים והתאמתם לצרכים המקומיים. ללא תפיסה אסטרטגית כזו, על אף אימוץ דה-פקטו של גמישות רגולטורית-מעודדת חדשנות, ישראל עלולה למצוא את עצמה משחקת בליגה השנייה של המהפכה הטכנולוגית הגדולה של זמננו.
עידית זמיר-יפה היא ראש תחום בינה מלאכותית במכון המחקר והמדיניות RISE Israel
