חגי תשרי בפתח והעמותות החברתיות עומדות בסכנת קריסה
בפתחם של חגי תשרי, מתגייסות בכל שנה העמותות הגדולות והמוכרות בישראל לחלק סלי מזון למשפחות שאין להן אפשרות למלא את שולחן החג. עבור מאות אלפי משפחות, לא מדובר בתוספת חגיגית אלא בהזדמנות היחידה לציין את החג בכבוד. אך השנה, המציאות קשה מאי פעם. משרד הרווחה לא פרסם מבחני תמיכה ולא העביר תקציבים לעמותות, ואלה נאלצות לפעול על אדי התקציבים האחרונים. דווקא ברגע שבו הביקוש לשירותיהן גואה, המשאבים הדרושים להן הולכים ואוזלים.
המספרים מציירים תמונה חדה: לפי דוח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי (2023), בישראל ישנן כ־1.98 מיליון נפשות החיות מתחת לקו העוני, מתוכן כ־872 אלף ילדים, שיעור של 20.7% מהאוכלוסייה ו־27.9% מהילדים. דו"ח של עמותת "לתת" לשנת 2024 מצביע על תמונה קשה עוד יותר: כ־2.76 מיליון נפשות (28.7% מהאוכלוסייה), ובהם כ־1.24 מיליון ילדים (39.6%).
המשמעות ברורה, העוני בישראל לא רק שאינו מצטמצם, אלא הולך ומעמיק, ובתקופת החגים הביקוש לסיוע מגיע לשיא, כך שמדי שנה פונות כ־200 אלף משפחות לעמותות כדי לקבל סלי מזון לקראת החגים - זאת על פי נתוני העמותות הגדולות המספקות להן את המענה.
השנה נוסף מימד חדש לכאב - לצד האוכלוסיות המוחלשות המוכרות, מצטרפות כעת משפחות שמעולם לא נזקקו לעזרה בעבר. משפחות מילואים, שבהן אחד או שני בני הבית משרתים חודשים ארוכים, נאלצו להפסיק לעבוד , להפסיד הכנסות ולעיתים לאבד לחלוטין את מקומות העבודה. משפחות שעבדו כל חייהן, שילמו מיסים, החזיקו משק בית יציב ולא ביקשו דבר, מוצאות עצמן ערב החגים מצטרפות למעגל הנזקקות. הן אינן אשמות במצבן, הן הקריבו מעצמן למען ביטחון המדינה, וכעת הן נאלצות לבקש סיוע בסיסי.
העמותות שפועלת למען המשפחות הללו, אינן מותרות ואינן תוספת- הן עמוד התמיכה המרכזי, הן חומת המגן החברתית של ישראל. הן אלו שמבטיחות שקשיש לא יישב לבד מול שולחן ריק, שמשפחה ענייה לא תוותר על סעודת חג, שילדים לא ירגישו שונים מחבריהם רק משום שלביתם אין די. אך גם להן יש גבול. כאשר המדינה אינה מעבירה את התקציבים, הן נאלצות לצמצם את החלוקות, לוותר על משפחות שנרשמו לעזרה, או להסתפק בקריאות נואשות לתרומות נוספות מהציבור.
המשבר הזה הוא לא רק חברתי אלא לאומי. החוסן של מדינת ישראל אינו נמדד רק במספר הטנקים או במטוסים, אלא גם ביכולת של כל משפחה לשבת סביב שולחן חג בכבוד. חברה שמפקירה את החלשים שלה ותהיה זו משפחה ענייה ותיקה או משפחת מילואים שהצטרפה בעל כורחה למעגל הנזקקות, היא חברה שמכרסמת בעצמה מבפנים.
כבר שנים שמדינת ישראל נשענת על העמותות שימלאו את החסר. במקום לראות בהן שותפות אסטרטגיות ולבנות מודל רב־שנתי של תמיכה יציבה, מתייחסים אליהן כאל קבלניות משנה זמניות. ברגעי שגרה עוד ניתן איכשהו לשרוד, אבל ברגעי חירום כמו עכשיו, כשמלחמה מתמשכת פוגעת בכלכלה ובחברה, אי אפשר להשאיר את העמותות לבד.
הימים האלה, ערב חגי תשרי, צריכים להיות רגע של התעוררות. לא עוד הבטחות ולא עוד דחיות. המדינה חייבת להעביר תקציבים מיידית, לשחרר את מבחני התמיכה ולעמוד לצד הארגונים שמחזיקים את החברה הישראלית ברגעים הקשים ביותר שלה. אם לא נעשה זאת, נמצא את עצמנו בחג הקרוב מול מראה כואבת: אלפי משפחות, חלקן משפחות מילואים, יישבו מול שולחן ריק.
העמותות מוכיחות שנה אחר שנה שיש מי שנושא על כתפיו את ערכי הערבות ההדדית. עכשיו תור המדינה להעמד לצידן. חגי תשרי הקרובים כבר מתנהלים על גרעונות עמוקים, ואם לא יוזרמו תקציבים מיידיים, המשך התמיכה במהלך השנה יעמוד בסכנה. החברה האזרחית לא תוכל לשאת בעול לבדה שוב ושוב. אם המדינה לא תעמוד לצידה, נמצא את עצמנו לא רק מול שולחן חג ריק אלא מול חברה ריקה מערבות הדדית ומחוסן לאומי.
רוית גרוס היא מנכ"לית מנהיגות אזרחית, ארגון הגג של המגזר השלישי
