16 חודשים אחרי: כך מבנה הממשל מכשיל את שיקום העוטף
כשנה וחצי לאחר 7 באוקטובר מבקר המדינה פרסם דו"ח ביניים המציג תמונה קשה על מצב תושבי העוטף שנפגעו בהתקפה החמורה ביותר שידעה המדינה. הדו"ח חושף שורה של כשלים משמעותיים בתהליכי השיקום הפיזי, הנפשי והקהילתי של יישובי הנגב המערבי, הממחישים את חוסר היכולת של המערכת השלטונית בישראל להתמודד עם מצבי חירום.
לאחר 7 באוקטובר פונו מבתיהם כ-130,000 תושבים מהצפון ומהדרום, ואת תמונות ההרס והחורבן מהישובים והקיבוצים בעוטף עזה אנו זוכרים עד היום וכנראה שלא נשכח. מול מציאות זו, ראשי הרשויות המקומיות נותרו במצב בלתי אפשרי. מצד אחד, הם היו הראשונים להגיב למצב הקשה, הם הבינו היטב את הצרכים של תושביהם ואף סיפקו ציוד ומקומות לינה לחיילי מילואים שהוקפצו לשטחם. מצד שני, הסמכויות המוגבלות והמחסור במשאבים אילצו אותם לפנות שוב ושוב לירושלים כדי לדרוש מהממשלה מענה ומימוש הבטחות מימון שיאפשרו להם לספק את הצרכים הבסיסיים ביותר לשיקום התושבים והישובים שלהם. מצב זה יוצר פרדוקס: השלטון המקומי, שמכיר היטב את הצרכים בשטח, נותר ללא הכלים הנדרשים לפעולה, בעוד שהשלטון המרכזי, שאחראי על שיקום אותם אזורים, רחוק מדי מהמציאות היומיומית של התושבים והקשב שלו אליהם נמוך- בטח בזמן ניהול מערכה רב חזיתית. ניהול משבר מקומי בקנה מידה כזה מתוך ירושלים (שרחוקה ממנו כ-120 ק"מ) הוא פשוט לא אפקטיבי.
בניסיון לפצות על הפער הזה, במקום להעביר סמכויות אמיתיות לרשויות המקומיות, הממשלה בחרה להקים מנהלות שיקום זמניות ומאולתרות כמו "מנהלת תקומה" ו"מנהלת אופק צפוני". גופים אלו אינם מנוהלים על ידי נציגי השלטון המקומי ובראשם עמדו על פי רוב בכירי צבא לשעבר. זהו פתרון אד-הוק למחסור בשלטון אזורי ושלטון מקומי אפקטיבי ולכן הוא מהווה טלאי. דווקא מנגנון רעוע זה הוא שהופקד על שיקומן של הקהילות שספגו את הפגיעה הקשה ביותר ב-7 באוקטובר.
ואכן, לא מפתיע שלמרות ההבטחות הגדולות ומיליארדי השקלים שהושקעו בפרויקט, מנהלת תקומה מתגלה כגוף לא יעיל ולא יציב שמתקשה להגשים את מטרותיו. דו"ח הביניים של מבקר המדינה מצביע על כך שגם היום, 16 חודשים לאחר המתקפה ולאחר הקמת המנהלת (ובזמן שחלק מהתושבים כבר חוזרים לבתיהם), עדיין לא הושלמה הקמתם של פתרונות הדיור הזמניים לכלל יישובי העוטף, כך שתשתיות קריטיות נמצאות במצב עגום, והבקרה על ביצוע תוכניות השיקום לוקה בחסר. אפילו המיגוניות שאמורות לשמור על התושבים בעת צבע אדום, עדיין מחוררות מהכדורים ומוכתמות מדם. חמשת מיליארד השקלים שהוקצו לשיקום ופיתוח האזור לא נוצלו, בשל התמהמהות הממשלה בקביעת גבולות חבל התקומה.
כשלים אלו נובעים, בין היתר, מחוסר יציבות ניהולית. מאז הקמתה, התחלפו ארבעה מנהלים שעמדו בראש "מנהלת תקומה", כששניים מהם החזיקו באותו הזמן בתפקידים נוספים בשירות המדינה. לפי הדו"ח ותושבי הישובים, היעדר מנהיגות רציפה פגע באופן משמעותי בקבלת ההחלטות, בתכנון ארוך טווח וביכולת לקדם את המשימות המרכזיות לשיקום היישובים. לאור המחדלים הללו, דווקא העובדה שדו"ח המבקר מציין כי אנשי המנהלות הם עובדים מסורים וחדורי תחושת שליחות, ממחישה את שורש הבעיה: הכשלים אינם נובעים מאיכות כוח האדם, אלא ממבנה הממשל עצמו – ממשל ריכוזי ומסועף, שיוצר מערכת מנותקת מהשטח ומצרכי התושבים ומתבסס על אלתורים במקום פתרונות ברי קיימא.
התמודדות המדינה עם העורף במלחמה מלמדת אותנו יותר מכל שיש צורך בחיזוק השלטון המקומי ובהקמת רובד שלטון אזורי. במדינות רבות בעולם, כולל מדינות עם כמות אוכלוסייה בסדר גודל דומה לישראל כמו דנמרק ונורבגיה, ישנה מגמה של הקמת רובד אזורי, אשר עוסק בסוגיות מקומיות חוצות גבולות מוניציפליים, המשפיעות על כמה ערים במרחב גאוגרפי משותף, ושהשלטון המרכזי מרוחק מכדי לספק להן פתרונות אפקטיביים. מדובר בעיקר בתחומים כגון חינוך, תחבורה, תשתיות, בריאות וביטחון אישי.
אומנם מדינות נהנות מיתרונות הביזור והאזוריות גם בשגרה, אך מצבי החירום שפקדו את העולם ואת ישראל בשנים האחרונות רק ממחישים עד כמה חיוני רובד שלטון אזורי, שיוכל לתת מענה מהיר ומדויק לצרכים המקומיים, במיוחד בעתות משבר. במקום שברגעים המאתגרים ביותר למדינה הממשלה תמציא גופים חדשים יש מאין, רובד אזורי יכיר את אופי וצורכי האזור בשגרה ובחירום, ובכך יעניק לתושבים ולרשויות יציבות והיענות.
בינתיים, כל עוד המערכת השלטונית ממשיכה לרכז את כל ההחלטות בירושלים, השיקום יישאר תקוע, והתושבים ימשיכו לשלם את המחיר. המענה המהיר והיצירתי של הרשויות בימיה הראשונים של המלחמה, כמו גם במגפת הקורונה, מוכיח שכדי להשיג חוסן לאומי אמיתי, חייבים לחזק את השלטון המקומי.
הילה אביב-ירושלמי היא חוקרת פוליטיקה ושלטון מקומי בארגון "תנועה ישראלית", הפועלת לחיזוקה המעורבות האזרחית במישור המקומי
