משפט שדה
מטרד ושמו ביקורת: זה המאבק האמיתי בבחירות
הבחירות הקרובות לא יהיו על ימין־שמאל, דתיים־חילוניים ואפילו לא על מלחמות יהודים־ערבים, אלא על המשך ההשתלטות הדיקטטורה על ישראל, שתושג באמצעות השמדת שרידי הביקורת על הממשלה
1. הממשלה נאבקת לקבל סמכויות לא מוגבלות
כדי להקים דיקטטורה חייבים להיפטר מהמטרד הזה שנקרא "ביקורת משפטית על השלטון". ממשלת נתניהו עושה הכל כדי לרסק את הביקורת הזו בשתי דרכים. האחת, הכפשה ודמוניזציה של הדמויות המשפטיות החשובות ביותר, נשיא העליון יצחק עמית והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. הדרך השנייה היא ייזום חוקי הפיכה משטרית, שנועדו לסלק את הביקורת. כך, למשל, חוק שיעביר את חקירת טבח 7 באוקטובר לידי ועדה פוליטית; חוק הבחירה הפוליטית של שופטים; פיצול והחלשת הייעוץ המשפטי; ביטול עילת הסבירות (שבוטל בבג"ץ). וכך גם חוק בן גביר, שהחל דרכו כחוק דרעי 2 ונועד לחסן מינויי ופיטורי שרים מפני התערבות משפטית.
המשפט אמור להתערב בהחלטות השלטון בשני מקרים: כאשר הממשלה מפרה את הדין וכאשר היא פוגעת בזכויות אדם. ככה זה בדמוקרטיה. אלה האיזונים והבלמים שנגזרים מהפרדת הרשויות ועצמאות המשפט. ממשלת נתניהו מבקשת לחסל את המבנה הזה ומציגה כל ביקורת עליה כגזילת סמכותה ומשילותה. וכך היא מרסקת את הביקורת הציבורית והאזרחית לכל אורך השדרה הדמוקרטית: משפט, תקשורת, חינוך, השכלה גבוהה, תרבות ואמנות, עמותות. ועל זה בדיוק יהיו הבחירות הבאות: לא ימין–שמאל, לא יהודים־ערבים, לא דת־מדינה ולא יוקר המחיה. הבחירות יהיו על שחרור הממשלה מכל סוג של ביקורת. הן יהיו על דיקטטורה או דמוקרטיה.
2. המחלוקות מתנקזות לשאלות על מינויים
המתח בין הממשלה לבג"ץ וליועמ"שית מתנקז לשאלה שחוזרת בעתירות נגד חוקי ההפיכה המשטרית: איך זה שבג"ץ מתערב כאשר החוק קובע במפורש את סמכות הממשלה למנות ולפטר. הדילמה הזו התעוררה בפיטורי יו"ר הדואר, ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה ובמינויי מ"מ יו"ר מועצת הרשות השנייה ונציב שירות המדינה. הדילמה הזו מתקיימת בין שופטים ליברלים לשמרנים. הדילמה הזו נוגעת ליחסים בין רשויות השלטון.
העמדה שהתגבשה במסורת המשפטית בישראל, עד למאמצי מחיקתה בימים אלה, היא שסמכות הממשלה למנות ולפטר אינה בלתי מוגבלת. הסיבה היא שאין למנות לשירות הציבורי הבכיר חדלי אישים נטולי כישורים. אם עצם הסמכות בחוק היה תנאי מספיק, אזי תיסלל הדרך למינויים מושחתים של מקורבי השלטון והמפלגה.
ניקח לדוגמה את תפקיד נציב שירות המדינה, מנהל כוח האדם של המדינה. רוב ליברלי בבג”ץ קבע שעל הממשלה למנות אותו בתהליך תחרותי כדי שהמועמד הטוב ביותר ייבחר. הרכב מורחב עם רוב שמרני ביטל את ההחלטה כי החוק לא מחייב הליך תחרותי. שתי העמדות לגיטימיות מבחינה משפטית. הטובה והנכונה יותר היא של הליברלים במקרה הזה.
3. כשהאינטרס הציבורי מתנגש עם החוק היבש
גם בפיטורים חל היגיון דומה: לממשלה סמכות לפטר, אבל המשפט יתערב אם הפיטורים לא היו בדרך התקינה או נגועים בשיקולים זרים של גחמה ונקמה, או מהסיבה שעובד הציבור העדיף את הדין והאינטרס הציבורי על פני ציות לממשלה כשהשניים התנגשו.
על הפער הזה בין החוק למשפט מגשר המשפט המינהלי, סוג של "משפט מקובל" ישראלי, שפותח בפסיקה. לפני עשרות שנים עלתה במושב משפטי השאלה מהם גבולות הסמכות של היועץ המשפטי לממשלה. "החוק הוא הגבול", השיב פרופ' יעקב נאמן, לשעבר שר האוצר ושר המשפטים. ואילו פרופ' יצחק זמיר, יועץ משפטי ושופט ביהמ"ש העליון לשעבר, השיב: "המשפט הוא הגבול". ומהו ההבדל בין חוק למשפט? התפתחות המשפט המינהלי בפסיקות בג"ץ ובהנחיות הייעוץ המשפטי. והפער הזה מתלקח היום במלוא עוזו בין ממשלת ההפיכה לבין מערכת המשפט. הממשלה מנופפת בסמכות החוקית ואין בלתה. המשפט לעומתה מתעקש שאת הסמכות יש להפעיל בהגינות, בשוויוניות, בהקפדה על כישורים במינוי ובהימנעות משיקולים זרים בפיטורים.
4. להפוך את היוצרות ולהאשים את מערכת המשפט
לאחר פרוץ ההפיכה לחיינו, כל התערבות של המשפט הופכת לזעקת הקוזק שנגזל ממשילותו. בעבר הואשמה מערכת המשפט באקטיביזם פולשני לתחומן של הממשלה והכנסת. היום ה"אישום" הוחמר והיא מוצגת כמובילת "דיפ סטייט" מושחת, שמטרתו להפיל את הממשלה וראש הממשלה. על החלפת הדיסקט הזה מנצח נתניהו מטעמים אישיים לגמרי. עליו לרסק את מערכת המשפט כדי לחמוק מהרשעה פלילית, מאחריות לטבח, מוועדת חקירה ממלכתית. הדרך היחידה היא להפוך את היוצרות ולהציג את מערכת משפט כמושחתת כדי לעקר את תוקפה כפוסקת הדין המוסמכת היחידה.
את מסלול המילוט הנבזי הוא בונה על טינוף, הסתה והחרמה של המערכת ובמיוחד של ראשיה עמית ובהרב־מיארה. השמדת האמון הזו עולה כדי סכנה קיומית, במיוחד בחברה מקוטבת, משוסעת ואלימה כשלנו.
בלי אמון הציבור ביושרה, בניטרליות ובמקצועיות של השופטים כפותרי הסכסוכים המוסמכים בחברה, ישתררו כאן כאוס וכל דאלים גבר. אבל זה לא מעניין את נתניהו ושריו במערכות אכיפת החוק, לוין ובן גביר, שעושים ככל אשר בידם כדי לרסק את אמינות המשפט ולשעבד לצורכיהם את המשטרה. והכל בשירות האינטרסים האישיים של המנהיג. ההסבר הרשמי של מחוללי ההפיכה הוא “החזרת האיזון בין הרשויות”. ההיגיון ההזוי הוא שהשמדת מנגנוני הביקורת על השלטון, במיוחד המשפט והתקשורת, יחזירו את האיזון שאבד.
5. טענות הזויות לדמוקרטיה, שמובילות לדיקטטורה
ביקורת על השלטון היא יסוד מרכזי בדמוקרטיה. לכן מדינה דמוקרטית מבוססת על הפרדת רשויות שמאזנות זו את זו. לכן, היא מחויבת לעצמאות המשפט; לכן היא מאפשרת חופש עיתונות וחירות אמנותית; לכן היא מאפשרת פלורליזם וסובלנות; לכן היא מקדשת זכויות אדם, בדגש על מיעוטים שהם הסובלים העיקריים מהרוב. תפקידה המרכזי של מערכת המשפט היא להגן על הערכים האלה, גם מול השלטון כשצריך.
מובילי ההפיכה המשטרית מתעקשים להצדיקה ב"דמוקרטיה" וב"רצון העם". פעמיים שקר. בשיטת הממשל הישראלית אין לאף מפלגה רוב בציבור, ולכן לא ניתן להצמיד לאף אחת מהן את "רצון העם". בטח שלא להפיכה המשטרית, לחוק ההשתמטות, להחרמת נשיא העליון, למינויים פוליטיים לדירקטוריונים, לרפורמת השידורים. בבג"צים שעסקו לאחרונה בהימנעות לוין למנות שופטים, הסבירו באי כוחו שזהו "רצון העם". האם רצון העם הוא לקבל שירות משפטי גרוע? האם רצון העם הוא שתיחרב המערכת אם הד"רים אביעד בקשי ורפאל ביטון לא ימונו לעליון?
והשקר הדמוקרטי גדול עוד יותר. קואליציית נתניהו מונה מפלגות בלתי דמוקרטיות בעליל. חצייה, החרדים והכהניסטים (32 ח"כים), מציית לרבנים. חצייה, הליכוד הביביסטי (32 ח"כים), סוגד למנהיג שמוביל להנצחת שלטון היחיד שלו. בלשון המעטה נאמר שהלהט הדמוקרטי לא ממש פועם בתודעתם. הם בהחלט בעד לנצל עד תום את כליה וחולשותיה של הדמוקרטיה כדי לכונן כאן את הדיקטטורה של נתניהו ושל העליונות היהודית.
6. הבחירות יהיו הזדמנות אחרונה לעצור את הדי־9
כדי להשלים את המשימה יש להסיר את כל המגבלות על השלטון. להציגן כבלתי לגיטימיות, כמושחתות, כ"דיפ סטייט" זדוני. בישראל, חשוב לציין, אין אף הגבלה מהותית על כוחה הבלתי מוגבל של הממשלה מלבד מערכת המשפט. אין מנגנוני ריסון כמו נשיא מול קונגרס, שני בתי נבחרים, שלטון פדרלי מול הריכוזי, חוקה חזקה. אין כלום, מלבד מסורת שמכבדת את פיקוח בג"ץ והייעוץ המשפטי. ואת אלה יש לסלק כדי להסיר כל מגבלה על החופש המוחלט של הממשלה.
זו מטרתם של חוקי ההפיכה ומינוי נאמני נתניהו למשרות המפתח בשירות הציבורי. זהו הדי־9 שכבר מחסל את הביקורת על השלטון. וממול, המאחזים שטרם נפלו: בג”ץ, היועצת המשפטית, ראש אח”מ, שרידי התקשורת החופשית והמחאה החברתית שקנו לדמוקרטיה הישראלית זמן, תקווה והזדמנות אחרונה לחזור לשפיות בבחירות הקרובות. זה יקרה בהנחה שהן יתקיימו ולא ישובשו. זה יקרה אם מספיק ישראלים יבינו על מה באמת הבחירות האלה.
