בין הסדקים של הרגע המכונן אפשר להביט פנימה
אנחנו חיים ברגע היסטורי. כשמסתכלים החוצה מרגישים את זה בכל עצם בגוף, אולם בכל מה שקשור למוצרים של שירות ציבורי בחוזה החברתי בין המדינה לאזרח נותרנו במנגנון הישראבלוף. איפה מרגישים את זה הכי טוב? כשמסתכלים פנימה ראינו משרד חינוך שלא מסוגל להגיד למורות ולגננות: אנחנו באירוע לאומי עכשיו, בוא נסיים את שנת הלימודים כעת, צאו לחופש. לקראת שנה הבא תחזירו את הימים האלו. זה לטובת התלמידים, ההורים והמשק כולו - עיני כולם נשואות אליכן.
לנגד עינינו המזרח התיכון משנה את פניו. ישראל ובעלות בריתה פירקו בשיטתיות את "טבעת האש" שאיראן טוותה סביבנו. רוחות של הקלה ותקווה מתחילות לנשב, והשווקים מגיבים בהתאם. האתגרים הללו אינם האויבים שתמיד ניצבים מעבר לגדר. מולם ידענו תמיד לעמוד, מאוחדים ונכונים לשלם את המחיר. אתגרים אלו הם כאבי הגדילה שלנו, אלו שדורשים מוטיבציה פנימית ואין אויב חיצוני שיאחד אותנו מולם. כאן אנו נדרשים להביט זה לזה בעיניים, להודות במה שלא עובד, ולקבל החלטות אמיצות. החלטות רדיקליות.
זה אותו משרד שממשיך לעבוד באותן תבניות אחידות ושטוחות. הנחיות המשרד הן איסור פעילות גורף ומוחלט בכל הארץ. זאת במקום להאציל סמכויות לרשויות המקומיות, להכיר בכך שהן מכירות את השטח והתושבים באופן הטוב ביותר, שיש להן גמישות ומגוון יכולות ושאפשר להרוויח מכך. המשרד צריך היה לקבוע באיזה תנאים כן אפשר לקיים פעילות חינוכית, לתמוך ברשויות לעודד את מה שכן אפשר לעשות.
כשמסתכלים עוד פנימה ראינו משרד תחבורה שנאלם דום למשך מספר ימים, ולאחר מכן מגמגם. זאת במקום להודיע לציבור - ברגע ההיסטורי הזה אנחנו עומדים לצד ישראלים ויהודים בכל מקום באשר הם. נעשה הכל שכל אחד יגיע למחוז חפצו באופן בטוח. זה יכול לקחת זמן מה, אך אנחנו נעבוד 24/7, וגם בשבת כדי לגרום לזה לקרות. כשמסתכלים פנימה שואלים איפה נמצאת הרבנות הראשית באירוע הלאומי בו אנו נמצאים? היכן ההכרזה על אמירת תפילת הלל?
כשמסתכלים פנימה רואים מקלטים ציבוריים המלאים בתכולה של תושבים שפלשו אליהם. מקלטים ציבוריים נעולים בבריח שלאיש אין מפתח אליו. רואים משטרה שלא מסוגלת לאסור התכנסות של מאות אנשים בחתונה של חצר חרדית בירושלים.
כל אחד מהסדקים הללו הוא צוהר לפצע פתוח בחברה הישראלית: טובת הילדים מול כוחם של ארגוני המורים; ריכוזיות הממשלה מול הצורך בביזור סמכויות; צביון המדינה היהודית מול צרכים לאומיים; ניתוק מהשעבוד לחברה החרדית; היעדרה של ריבונות ומשילות אמיתית. אלו נושאים שאנו נמנעים מלהכריע בהם, כי ההכרעה דורשת אומץ ציבורי.
לאור ההצלחות המזהירות מול אויבנו, צריך ואפשר לדרוש פנימה. חשוב להבין שאין אלו גזירות גורל - ניתן וחייבים לדמיין מציאות אחרת. מציאות בה - טובת הילדים מביאה החלטה משותפת של משרד החינוך וארגוני המורים; רשויות מקומיות והמשטרה מפעילות יחד סיירות מקלטים הפותחות אותם לציבור; משטרה שמודיע מראש לחתן וכלה שחתונתם לא יכולה להתקיים בעת הזו, וודאגת מראש לפיזור האירוע; רבנות ראשית שמחוברת להוויה הישראלית ופועלת בהתאם.
עם התקיפה באיראן, אחרי אירועי פלישת אוקטובר אין לנו עוד את הפריבילגיה לדחות את ההתמודדות. עלינו להשתחרר מקונספציות חברתיות, כלכליות וממשליות שנכשלות פעם אחר פעם ברגע האמת. עלינו לדרוש מנבחרי הציבור שלנו פתרונות נועזים ורעיונות חדשים.
נמרוד דגני הוא ממובילי תנועת "עלינו"- הנכדים המייסדים, ובעבר ראש אגף ממשל במשרד ראש הממשלה
