שנת שיא לתעשיות הביטחוניות: הפנים למירוץ הנשק העולמי, העיניים על טורקיה
בעוד האירופים מנסים להשיג עצמאות בייצור נשק, הטורקים מגדילים את נתח השוק שלהם – ויותר ויותר מדינות מציעות למכירה מערכות נשק והגנה שנוסו בקרב, התעשייה הביטחונית הישראלית הצליחה לרשום שיא נוסף וחריג במכירות. איך משמרים את ההישג? זו כבר שאלה קשה
1. לפני שנה, כשהיצוא הביטחוני מישראל בשנת 2024 הסתכם ב־14.8 מיליארד דולר, במשרד הביטחון הביטו בדאגה אל 2025 והתקשו להעריך אם ניתן יהיה לשחזר את ההישג המרשים. ברקע העיבו על כך תהליכים מואצים של דה־לגיטימציה כלפי ישראל בשל פעילותה בעזה, כשנתונים על היקף ההרג ותמונות ההרס הטריפו את העולם. כמו בימים אלה, גם אז ממשלת צרפת יצאה מגדרה כדי לשבש את השתתפותן של חברות הנשק "המחמשות את צה"ל" בתערוכה בינלאומית שקיימה בפריז.
אלא שלא בפעם הראשונה העולם הוכיח שהוא צבוע ושמנהיגיו נוטים להרבות בדיבורים מן השפה ולחוץ. בהודעה לתקשורת הם מבטלים עסקה עם רפאל או עם אלביט, אבל מכניסים את הטילים שלהן מהדלת האחורית של הבונקר. הפחד שלהם ממלחמות, או מתבוסה בהן, גבר גם אשתקד על האינסטינקט של מנהיגיהן להוקיע את ישראל.
3 צפייה בגלריה
מערכת חץ 3. ספינת הדגל העסקית של תעשיית הביטחון הישראלית
(צילום: דוברות והסברה משרד הביטחון)
גידול של 30% ביצוא הביטחוני הישראלי לסכום חסר תקדים של 19.2 מיליארד דולר רק ממחיש את הפער שבין הרטוריקה לבין התנהגותן בפועל של ממשלות. רחובות אירופה נשטפו במפגינים שהאשימו את ישראל ב"רצח עם", פרלמנטים סערו בדיונים על סנקציות, מנהיגים אסרו לספק לה נשק חיוני ורכיבים קריטיים המשמשים לייצורו ועל אניות שהובילו פצצות וג'יפים לצה"ל נאסר לעגון בנמלי הים של ספרד – ובינתיים, בחדרי חדרים, בשקט ובמחשכים, אנשי הרכש של משרדי ההגנה של אותם מנהיגים חתמו על עוד עסקת נשק עם חברה מישראל.
2. אחד הנתונים הבולטים בנתוני היצוא הביטחוני לשנת 2025 מתייחס למידת המעורבות של מדינת ישראל בקידום עסקאות נשק. כ־10 מיליארד דולר מכלל היצוא הביטחוני אשתקד נכנסו מעסקאות בין ממשלות (GTG), כמו במקרה של עסקאות טילי החץ 3 שקידם משרד הביטחון עם משרד ההגנה בגרמניה, כשמעמדה של היצרנית, התעשייה האווירית, הוא של קבלנית משנה בעסקה. בשנת 2024 עסקאות מסוג זה היוו 6.5 מיליארד דולר מכלל היצוא הביטחוני הישראלי באותה השנה, ואת הזינוק ב־3.5 מיליארד דולר שנה לאחר מכן מסבירים במערכת הביטחון במימוש של מדיניות סדורה המבוססת על הגישה שנשק פותח דלתות ופותר בעיות מדיניות ודיפלומטיות.
פרט לכך שעסקאות במתכונת GTG הן עסקאות זריזות, בזכות היכולות של המוכר והקונה לדלג על משוכות ביורוקרטיות, חלקן מהוות סוג של ברית סמויה בין מדינות. במערכת הביטחון מאמינים שלמדינה שצבאה תלוי מאד בטיל או באמצעי לחימה מתוצרת ישראל יהיה קשה יותר להוביל נגדה מערכה מדינית או להיסחף אחר יוזמות מסוג זה. "יש מדינות רגישות שאנחנו עושים איתן עסקאות G2G ודואגים לבנות להן מעטפת ביטחונית חזקה. לפעמים זה ברמה של מנכ"ל משרד ביטחון מול מנכ"ל של משרד הגנה, לרבות בנושאים הקשורים להעברת ידע וגיבוש מנגנונים מוסכמים שאמורים להבטיח אותו ולמנוע זליגה מסוכנת לצדדים שלישיים", סיפר השבוע בכיר במערכת הביטחון.
רשימת המדינות שאיתן ישראל עושה עסקי נשק התארכה מאד בשנה האחרונה, אך מספרן אסור בפרסום, כתוצאה מרפורמה מקיפה להקלת הפיקוח על היצוא הביטחוני. כללים מחמירים בנושא פושטו ומשוכות ביורוקרטיות סולקו - כדי למקסם את הרלוונטיות של התעשיות הביטחוניות בשווקים השוקקים.
3. וזה לא רק ההזדמנויות בשוק. במערכת הביטחון מביטים כבר שנים על התעשייה הביטחונית הטורקית שתופסת גובה עם מגוון רחב של מערכות וכלים שקורצים למשתתפי מרוץ החימוש – ובכל שנה היא מגדילה קצת את הנתח שלה אצלם. ב־2025 היקף היצוא הביטחוני של טורקיה הסתכם ביותר מ־10 מיליארד דולר, כלומר כמעט הכפיל את עצמו משנת 2024 וניכר שהיד עוד נטויה.
3 צפייה בגלריה
משגר רקטות puls של רפאל (מימין) וברק MX של התעשייה האווירית. מלהיטי המכירות של השנה
(צילום: התעשייה האווירית)
לפי בכירים ביטחוניים בישראל, כשהם גיבשו את הרפורמה ביצוא הביטחוני ואיתה הקלות נרחבות בכללי הפיקוח עליו, עמדה לנגד עיניהם העלייה של הנשק הטורקי. מדובר בנשק שעונה לצרכים של רוב הצבאות המתחמשים בעולם. כנראה שביחס לזה הישראלי הוא פחות איכותי, אך זול באופן מובהק.
פעמים רבות עסקת נשק היא סוג של חתונה קתולית או לכל הפחות, מערכת יחסים מחייבת וארוכת טווח. צבא שמצטייד במערכת נשק משמעותית שומר שנים קדימה על קשר עם היצרן המספק לו שירותי תמיכה ותחזוקה - ובעיקר שדרוגים. עסקה אחת כזאת היא כבר רגל בדלת של חברה ביטחונית באותו צבא, והקשרים שנוצרים עשויים לקרב אותה לעסקאות המשך. אחרי שצבא משקיע מיליארדי דולרים על מערכת טילים, הוא כבר לא ימהר להחליף אותה.
הרחבת היצוא הביטחוני מישראל אמורה לענות גם על "איום" ההתפשטות של הנשק הטורקי – לתפוס את הלקוח המתחמש עוד לפני שיתחיל לפתח את הרומן ארוך השנים שלו עם הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. לפחות בכמה מדינות בעולם, מהלכי הטרפוד הישראליים הסתיימו בהצלחה.
4. אלא שלא לעולם חוסן וראשי התעשיות הביטחוניות הישראליות יודעים זאת. אירופה של 2026 כבר אינה אירופה של 2022 והיא בונה בקדחתנות תעשיית נשק שתתמוך בצרכיה הצבאיים ותאפשר למדינות היבשת להשתחרר, בהדרגה, מהתלות שלהן בנשק מיובא. זה ייקח לה עוד כמה שנים, שכן פרט להקמת יכולות ייצור חסרים לה מהנדסים ועובדים שימלאו את המפעלים החדשים.
עם זאת, ככל שבסיס הייצור הביטחוני באירופה יתחזק, התחרות של החברות מישראל על עסקאות חדשות תהיה קשה יותר. הצלחתן באותם השווקים תהיה כרוכה בהיבדלות מכל שאר היצרניות ובהבאת ערכים מוספים לשדה הקרב. כ־30% מכלל היצוא הביטחוני של ישראל ב־2025 היה של מערכות הגנה אוויריות כמו ברק MX וחץ 3 של התעשייה האווירית וקלע דוד של רפאל, לצד המערכים של רקטות ארטילריות מדויקות כמו PULS של אלביט. אחד ממקדמי המכירות המשמעותיים של התעשיות הישראליות בחו"ל היה השימוש שנעשה בהן בצה"ל בהיותו אחד הצבאות העסוקים ביותר בעולם. ההנחה הרווחת בעולם היא שאם צה"ל מצטייד במערכת נשק כזאת או אחרת, הרי שבחן אותה על פי הסטנדרטים המחמירים ביותר של מלחמות ועימותים במזרח התיכון. מה גם שצבאות מאד אוהבים לרכוש נשק שהוכיח יכולות מבצעיות טובות בזמן אמת.
בכל אלה, ובייחוד אחרי שנתיים ושמונה חודשים של מלחמה אזורית כוללת במזרח התיכון, מצבן של התעשיות הישראליות איתן. כמעט כל המערכות שהן מציעות לעולם צלחו במידה כזאת או אחרת את "טבילת האש" שלהן וקיבלו את החותמת המוערכת combat proven. אלא שמלחמות יש גם למדינות אחרות ובאזורים אחרים בעולם, כך שעוד ועוד חברות נשק כבר הטביעו על מוצריהן את החותמת הזו וישראל מאבדת בהדרגה את הייחודיות שממנה נהנתה במשך עשורים ארוכים.
5. ל־85%־90% מכלל היצוא הביטחוני אשתקד היו אחראיות שלוש חברות הנשק המרכזיות של ישראל – התעשייה האווירית, רפאל ואלביט. שלושתן מחזיקות כיום בצבר הזמנות מצרפי ופנטסטי של כ־90 מיליארד דולר.
נתוני היצוא מתבססים על דיווחי החברות למשרד הביטחון עד סוף 2025, מועד שבו הדולר נע סביב 3.20 שקל. רוב חוזי היצוא הביטחוני בעולם נקובים בדולרים וככל שהדולר נשחק, כל דולר שמקבלת חברה ישראלית שווה פחות – בעוד שאת השכר למהנדסים, לקבלני המשנה, לספקי השירותים ועובדי הייצור היא משלמת בשקלים.
רוב העסקאות הן ארוכות טווח ומעוגנות בהסכמים שמקבעים את המחירים - מה ששולל מרוב החברות את היכולת להעלות מחירים לפי מצב הדולר ורווחיות היצוא שלהן נשחקת. בסביבת דולר קודרת כמו זאת הנוכחית, האתגר המשמעותי של התעשיות הביטחוניות מתחיל רק כעת, כשהן אמורות לתרגם את צבר ההזמנות העצום שלהן לרווחיות, כשמנגד, עלויות הייצור מאמירות.
בעוד שבחברות הישראליות קראו בשבועות האחרונים לבנק ישראל ולמשרד האוצר לנקוט בצעדים מוניטריים לייצוב המשבר בדולר, מהחשש לאובדן רווחים, החוב של המדינה אליהן ממשיך לתפוח מדי חודש ועל פי הערכות היקפו עומד כעת על כ־14־15 מיליארד שקל.
מדובר בחובות של משרד הביטחון לתע"א, רפאל ואלביט על מוצרים שהוא הזמין מהן – אך לא מצא עדיין את הכסף כדי לשלם עליהם. בליבת המשבר המתמשך עומד ויכוח סוער בין משרדי הביטחון והאוצר על גובה תקציב הביטחון לשנה זו. בעוד שהיקפו של תקציב הביטחון עומד על 144 מיליארד שקל, מערכת הביטחון דורשת את הגדלתו ל־184 מיליארד שקל, באוצר מסרבים בתוקף וראש הממשלה בנימין נתניהו לא מכריע בסוגיה. עד שהיא תיפתר, החברות הביטחוניות מעניקות למדינת ישראל אשראי לכל דבר ועניין. ברבעון הראשון של השנה, ועל רקע המכירות החזקות והרווח הנקי שהציגו התעשיות, היה להן קל יחסית לבלוע את הגלולה המרה של החוב התופח במשרד הביטחון. המקדמות שקיבלו מלקוחות בחו"ל נכנסו לתזרים המזומנים שלהן, וממילא, הן רואות בחובות המדינה אליהן חובות מובטחים. עם כל אלה, למנכ"ל משרד הביטחון אמיר ברעם ברור שלא רחוק היום שבו ראשי התעשיות ידפקו לו בדלת וידרשו את הכסף.
