לאכול, להתפלל, לשרוד – האמת על נשים שנשארות בקשר אלים
נשים רבות שחוו אלימות בזוגיות מספרות כי נשאלו שוב ושוב את אותה שאלה: למה נשארת? זוהי שאלה שנשמעת אינטואיטיבית, אך היא מתבססת על הנחה שהיה בידיהן של אותן נשים מרחב בחירה אמיתי
המאמר מציע מבט על הפער בין חיי היומיום של נשים שחיות בסיכון לבין הכלים המשפטיים שאמורים להגן עליהן. הפער בין מורכבויות החיים לבין הדרישה הראייתית הוא אחד האתגרים המרכזיים שעומדים היום מול מערכת המשפט. התבוננות זו אינה מצדיקה אלימות בשום צורה ואינה קוראת לנשים להישאר במערכות מסוכנות.
בספר (ובסרט) המפורסם "לאכול, להתפלל, לאהוב", הגיבורה (שמגולמת בסרט על ידי ג'וליה רוברטס) יוצאת למסע חיפוש עצמי לאחר גירושיה. המסע שלה מחולק לשלוש תחנות של חופש שבו היא מתענגת על החיים ועל פסטה משובחת באיטליה ("לאכול"), מוצאת רוחניות באשרם בהודו ("להתפלל"), ומסיימת בבאלי, שם היא מוצאת אהבה חדשה ("לאהוב"). זהו סיפור הוליוודי, על גילוי עצמי, ועל הפריווילגיה של "לקום וללכת" כדי למצוא את האושר אחרי גירושין. אבל מחוץ למסך, המציאות רחוקה מזה שנות אור. בחיים האמיתיים, גירושין רבים מתרחשים בצילה של אלימות מתמשכת וקשה, והמילים "לאכול, להתפלל, לאהוב" מקבלות משמעות אחרת לגמרי.
אלימות בקשר זוגי לעולם אינה "מצב קיים" שיש להשלים איתו, ולעולם אינה אשמת הקורבן. אולם, במאמר זה ננסה להסביר, מנקודת מבט של נשים שנאלצות לשרוד, מדוע הן ממשיכות בקשר אלים. בעוד שמבחוץ נדמה כי עזיבה היא המהלך הפשוט והנכון, מדובר לא פעם במבוך של פחד, תלות כלכלית, איום ישיר, חוסר אמון במערכות, ובחשש עמוק מהסלמה שתתרחש דווקא כשהן ינסו לברוח.
חשוב להדגיש כי הסבר איננו הצדקה. הבנת המנגנונים שמחזיקים נשים בתוך מערכת אלימה לא נועדה "למצוא תירוצים", אלא לחשוף את המורכבות הכואבת של ההישרדות ואת הפער בין תפיסת החוץ לבין המציאות הפנימית.
"למה היא נשארה בקשר אלים?"
במהלך שנות עבודתי כעורכת דין לענייני משפחה פגשתי נשים שחיו שנים ארוכות בצל אלימות זוגית. שאלה שעולה שוב ושוב "למה היא נשארה איתו"? גם כשהיא נשאלת מתוך דאגה כנה, השאלה הזו נושאת בתוכה שיפוטיות מרומזת.
כך, אנחנו כחברה, נוטים להאדיר את הנשים בקשר אלים שברחו, התלוננו או לקחו את ילדיהן והתחילו בחיים חדשים (בדומה לג'וליה רוברטס בסרט אחר, "לישון עם האויב"). ואכן, מדובר בנשים גיבורות הזכאיות לכל שבח. אולם מה עם אלו שנשארות בתוך קשר אלים? עליהן אנחנו מסתכלים בדרך כלל בשיפוטיות. גם המערכת המשפטית, לצערי, לא אחת מרימה גבה כלפי נשים שלא פנו למשטרה, לרווחה או לבית המשפט, כאילו היעדר התלונה מלמד על היעדר סכנה. אי קיומו של תיק במחלקת הרווחה נזקף לא אחת באופן מרומז כנגד אותן נשים, על אף שהמצב רחוק מהאמת. חשוב להבהיר באופן חד משמעי כי שום נסיבות אינן מצדיקות אלימות, פיזית, נפשית או כלכלית, והאחריות עליה מוטלת תמיד, ובאופן בלעדי, על הצד הפוגע. מדוע אם כן נשים בוחרות להמשיך בקשר אלים?
למה נשים באמת נשארות? מבט מורכב יותר
הספרות המחקרית הקלאסית מצביעה על מספר סיבות מוכרות שנשים נשארות במערכת יחסים אלימה: תפיסת האלימות כעניין פרטי, פחד מהסלמה בעקבות תלונה, ריחוק מבני המשפחה כתוצאה מבידוד שיטתי, תפיסה של בן הזוג כדמות חזקה וחסרת מעצורים והבנה כי במקרים רבים, הרשויות אינן מסוגלות להעניק הגנה מספקת בזמן אמת (כך למשל, נתונים עדכניים לשנת 2024 מלמדים כי שיעור סגירת התיקים במשטרה בעבירות אלימות במשפחה מחוסר ראיות עומד על 76%).
כדאי לזכור שהמציאות שבה נשים מקבלות החלטות, מורכבת בהרבה מהדימוי הציבורי. הבחירה להישאר לעיתים אינה חולשה אלא אסטרטגיית הישרדות. עבור נשים מסוימות לאכול, להתפלל, לאהוב הוא לא סיפור רומנטי אלא דרך מחושבת להחזיק את עצמן ואת ילדיהן בעולם לא בטוח. לנשים האלו יש גרסה משלהן ל"לאכול, להתפלל, לאהוב". לא כסיפור רומנטי, אלא כמודל הישרדות מחושב.
לאכול - הישרדות כלכלית
בעוד שבנרטיב הקולנועי "לאכול" מסמל נהנתנות, הרי שבזירה הביתית האלימה מדובר בצורך קיומי בסיסי הישרדותי. נשים רבות מאמינות שפירוק התא המשפחתי יוביל בהכרח לירידה דרסטית ברמת החיים, עד כדי חוסר ביטחון תזונתי ועוני. אמונה זו אינה חסרת בסיס לאור נתונים מחקריים המצביעים על ירידה של לפחות שליש בהכנסה של נשים לאחר גירושין. כמו כן, אין זה סוד כי במקרים רבים מערכת המשפט מתקשה לספק מענה לפערים הכלכליים בין הצדדים.
במילים אחרות, ההישארות במערכת יחסים אלימה אינה מעידה על פסיביות של האישה, אלא על נכונותה לספוג פגיעה במרחב האישי על מנת שלה ולילדיה יהיה מה "לאכול".
לאהוב - אישה כחומת מגן
החברה מצפה מאימא להיות "לביאה" ולהרחיק את עצמה ואת ילדיה מסביבה אלימה על מנת להגן עליהם. אולם בפועל, רבות מהאימהות סבורות כי כל עוד הבית "מאוחד", הן יכולות לשמש כחיץ אנושי בין בן הזוג הפוגעני לבין הילדים, לפקח, להרגיע, למנוע התקפי זעם ישירים כלפיהם.
גם כאן, נראה כי הכשלים במערכת המשפט תורמים רבות לתחושות אלו. כאשר אין ראיות ישירות לאלימות כלפי הילדים, מצב שכיח מאוד, בתי המשפט נוטים להורות על הסדרי שהות נרחבים ואף לא מפוקחים. במילים אחרות, אם הנשים יעזבו את הבית, הן יאבדו את היכולת לפקח על המפגשים בין הילדים לאב, ויחשפו אותם לאלימות ללא חיץ. הבחירה להישאר היא לעיתים פעולה מודעת של הקרבה עצמית, שנועדה לצמצם את הסיכון הישיר לילדים ולשמור עליהם בתוך מציאות בלתי יציבה.
להתפלל
ה"תפילה" בהקשר זה איננה אקט רוחני, אלא מצב מתמיד של דריכות, כוננות וקריאת מציאות. זהו מאמץ יומיומי לצפות פני עתיד ולזהות את הרגע שבו הסכנה תתעצם. יתרה מכך, המחקר הקרימינולוגי אף טבע את המונח "תקיפת פרידה" המתאר תופעה מוכרת, שבמסגרתה הגבר הפוגע מגיב בנקמה אלימה דווקא לניסיון של האישה להשתחרר מהקשר. כלומר, הסכנה הגדולה ביותר לאישה במערכת יחסים אלימה לעיתים מגיעה דווקא ברגע שבו היא מנסה לצאת ממנה.
הרכיב של "להתפלל" מבטא אפוא תקווה לעיתוי הנכון, היום שבו תוכל האישה לעזוב כשהיא מוגנת באמת, מבלי להישאר חשופה לנקמה אלימה ולסיכון ממשי לחייה או לחיי ילדיה.
למה קשה להוכיח אלימות?
במקביל, חשוב להכיר את הקושי המשפטי המובנה: במקרים רבים של אלימות במשפחה אין תיעוד ראייתי חיצוני, משום שהאלימות מתרחשת במרחב הפרטי והנסתר. היעדר תיעוד אינו פגם או בבחינת חוסר אמינות, אך מאחר שהמערכת המשפטית פועלת באמצעות ראיות פורמליות, לעיתים תיעוד דיסקרטי ובטוח יכול לסייע בהמשך. מדובר בתיעוד מינימלי בלבד, צילום פציעות במידת האפשר ללא סיכון, רישום תאריכים ואירועים באופן סמוי, או שמירת הודעות ואיומים בענן או אצל אדם בטוח, ורק כאשר הדבר אפשרי ואינו מסכן את האישה.
לזנוח את השיפוטיות
הקולנוע אוהב סיפורים על נשים שקמות נלחמות ולכן אנחנו נוטים לשכוח שהרבה נשים לא יכולות להרשות לעצמן את סצנת הבריחה הזו. הגיע הזמן להפסיק את השיח העקום שמתרכז בכשלים של הנפגעת במקום בפשע של הפוגע. אף אישה לא צריכה להישאר במערכת יחסים אלימה משום סוג שהוא. אולם, שאלות כמו "למה היא לא עזבה יותר מוקדם" הן לא רק חסרות הבנה, אלא מחמיצות את המורכבות ומעבירות את מרכז הכובד למי שנפגעה ומייצרות מעגל שני של אלימות. עלינו כחברה וכמערכת משפט, להפסיק להסתכל על הישארות בקשר אלים כעל "כניעה". עד שנוכל להבטיח לנשים ביטחון כלכלי ופיזי אמיתי ברגע הפרידה, אין לנו זכות לשפוט את אלו שבוחרות, בלית ברירה, לשרוד מבפנים.
הכותבת היא בעלת משרד עורכי הדין טל איטקין, המתמחה בדיני משפחה, גירושין וירושה וליוותה לקוחות רבים בצמתים הרגישים והמורכבים ביותר של חייהם.
d&b – לדעת להחליט
