פרשנות
תקציב 2026: זו לא עוד חריגה אלא שבירת כללים פופוליסטית ומסוכנת
הממשלה מידרה את ראש אגף התקציבים, הפעילה "תקציבים לא צבועים" וטשטשה את הגבול בין הוצאה ציבורית לשוחד פוליטי. ישראל כבר עמוק בתוך מודל שמוכר מהונגריה, טורקיה וארגנטינה - ושם הוא הסתיים בקריסה כלכלית. שוק ההון וחברות הדירוג מבינים שהמדרון עשוי להיות תלול מאוד
הסיפור שנפרס סביב תקציב 2026 איננו עוד חריגה תקציבית בזמן אי־ודאות גיאופוליטית או ויכוח נקודתי בין משרד האוצר למערכת הביטחון. הוא מצביע על תהליך עמוק יותר, מוכר היטב בספרות הכלכלית: מעבר הדרגתי ממדיניות תקציבית מבוססת כללים למדיניות פיסקאלית פופוליסטית, שבה חלקים הולכים וגדלים מהתקציב מנוהלים באופן "דיסקרציוני" - כלומר לפי שיקול דעת פוליטי, ללא פיקוח ולא לפי מסגרות מקצועיות מחייבות. הספרות על פופוליזם כלכלי מראשיתה מתארת דפוס שחוזר על עצמו כמעט בכל מקום שבו מוסדות נחלשים על ידי הממשלה בכוונת מכוון כדי "לפנות מקורות" לתשלום שוחד פוליטי. המונח המוכר הוא "קליינטליזם" - חלוקת טובות הנאה כלכליות למטרות בחירות. השלב הראשון הוא דחיקת הדרג המקצועי. זה כבר קרה מזמן. זה התחיל בתקופתו של הממונה הקודם על אגף התקציבים יוגב גרדוס שסמוטריץ' הראה לו את הדלת החוצה משום שהעז להתבטא לא אחת על ההפקרות התקציבית, המשיך בדחיקת היועץ המשפטי הלעומתי של האוצר החוצה מתפקידו, והסתיים בהשתקת אגף התקציבים באישור התקציב האחרון. אבל המקרה הנוכחי הוא אפילו חמור עוד יותר. הפעם סמוטריץ' ממש מידר את ראש אגף התקציבים הנכנס מהרן פרוזנפר ואת האגף כולו מההחלטה.
אחרי המידור מגיע שלב הסינוור והוא כולל הרחבת רכיבים תקציביים שאינם כפופים לכללים קשיחים. יש לכך "תצורה" שונה ומשונה: לעתים אלו תקציבים "לא צבועים" כמו 721 מיליון השקלים לטובת הסכמים קואליציוניים שאין להם ייעוד כעת, קופסאות חוץ־תקציביות ועוד טריקים שנועדו לבצע הזרמת כספים בלתי מבוקרת למוקדי הכוח.
השלב השלישי אחרי המידור והסינוור, הוא הטשטוש. מטרתו היא לטשטש את הגבולות בין הוצאה ציבורית לגיטימית לבין שימוש פוליטי במשאבים. ההתרחשויות בוועדת הכספים אתמול והמהלכים של ממשלת נתניהו־סמוטריץ' מאששים כי מדינת ישראל כבר עמוק בשלב הטשטוש. לא צריך לדמיין איך נראה השלב הזה מבחינה כלכלית. די להביט בהונגריה של ויקטור אורבן שחלקים גדולים מהתקציב שלה הועברו במהלך השנים למנגנונים חוץ־תקציביים ולקרנות ייעודיות שאיפשרו לממשלה להשתמש בכספים האלו למטרות פוליטיות ללא פיקוח ובקרה ציבוריים. רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה השתמש בכוחו כדי לנטרל מוסדות כלכליים - ובראשם הבנק המרכזי – תוך גיבוש מדיניות תקציבית הנשענת על שיקול דעת פוליטי. בארגנטינה של בני הזוג קירשנר, שימוש גובר בתקציבים דיסקרציוניים ובמנגנונים חוץ־מוסדיים הפך לכלי מרכזי בניהול הכלכלה - עד שהוביל לשחיקה חדה באמינות הפיסקאלית ולקריסה של הכלכלה. לא תמיד זה קורה מהר.
אחד המאפיינים הבולטים במקרים הללו הוא השימוש במשברים כהצדקה להרחבת שיקול הדעת הפוליטי ורמיסה מוחלטת של כל מה שנראה מקצועי או חוקי. מלחמות, למשל, הן וילון נהדר להסתרה של המטרות האמיתיות של ההפקרות התקציבית. הציבור טרוד בשרידותו הפיזית, ואין לו פנאי להתעסק בכסף שממילא כבר לא ברשותו והועבר לקופת המדינה. "מצבי חירום" מאפשרים לממשלות לעקוף מגבלות מוסדיות, להגדיל הוצאות במהירות ולהפחית פיקוח, לעתים תחת טענה של צורך מבצעי או דחיפות לאומית. מאז מחדל אוקטובר של ממשלת נתניהו־סמוטריץ', המנגנונים הללו, שנולדו כזמניים, הופכים לקבועים: סמוטריץ' כבר "פותח" תקציביים מאושרים כאילו מדובר בקופסת ביצים; וגם אחרי שסוף סוף התקציבים מאושרים, הוא מגיע לוועדת הכספים ומשנה הכל מחדש. בשקט. הנה דוגמה אחת אבל חדה: ביצועי התקציבים של השרה אורית סטרוק בסוף השנה היו בממוצע כפולים מאלו שהופיעו בתקציב המאושר. אין קשר בין הנתון בסעיף זה בתקציב המדינה לבין השימושים בפועל. הדוגמה הבולטת השנייה היא הגירעון. הגירעון בפועל בסוף השנה גדול בסדרי גודל מזה של המספר ההתחלתי שיצא מפיו של שר האוצר בתחילת תהליך התקצוב. בכל פעם ישנה הצדקה אחרת להגדלת הגירעון (קורונה, מלחמת חרבות ברזל, מלחמות איראן ה־1 וה־2), אבל חרף נסיבות מיוחדות אלו לא נעשה שום דבר לנסות ולקמץ בהוצאות שאינן קשורות אליהן. ההיפך הוא הנכון.
המשמעות המאקרו־כלכלית של התהליך הזה ברורה. ישראל נכנסת לשנה רביעית ברציפות של הרחבה פיסקאלית משמעותית. הגירעון יעמוד על מעל 5% תוצר (לפי הלמ"ס) בפעם הרביעית ברציפות, החוב יחצה את ה־70% מה שיותיר את המשק ללא כריות ביטחון לעוד אירועים משבריים שיגיעו וללחצים אינפלציוניים מתגברים. במקביל, מרחב הפעולה של בנק ישראל מצטמצם: כאשר המדיניות הפיסקאלית מאבדת רסן באופן מוחלט והסיכונים האינפלציוניים עולים, היכולת להפחית ריבית כדי לתמוך בפעילות הכלכלית נעשית מוגבלת יותר.
אלא ששיטת המידור, הסינוור והטשטוש לא עובדת, לפחות על פי הסקרים. במשך חודשים נטען כי ככל שהבחירות יתנהלו על רקע ביטחוני, סיכויי הממשלה להשתקם פוליטית יגדלו. ההנחה היתה שהישגים צבאיים יתורגמו לתמיכה ציבורית. אלא שהמציאות הנוכחית מערערת את ההנחה הזו. למרות שורה של הישגים מבצעיים משמעותיים, הממשלה אינה מצליחה להתאושש בסקרים, ורחוקה מיכולת להרכיב קואליציה. בפרפראזה על ה־Crony Capitalism - קפיטליזם של מקורבים – הממשלה הנוכחית המציאה Crony Budgeting - תקצוב מקורבים. וזה רק תרם לתחושת הניכור שהציבור חש כלפי אותה ממשלה. בין ריצה אחת למקלט לשנייה הציבור אינו עוקב אחרי כל סעיף בתקציב, אבל הוא מזהה היטב כאשר הכללים נשברים, התקציב נפרץ שוב ושוב, הגירעון מזנק שנה אחר שנה, וכספים שהיו אמורים לתמוך בקושי שלו מיועדים דווקא למקומות שהכי פחות תורמים.
את מה שהציבור מבין, יבינו במהרה גם הגופים הבינלאומיים. שוק ההון כבר מבין שתחזיות האוצר מצוצות מהאצבע וזה רק עניין של זמן עד שחברות דירוג האשראי יחלו לשקלל את ההפקרות התקציבית במודלים שלהם. מכאן ועד ייקור פרמיית הסיכון של ישראל המרחק קצר. ומכאן המדרון הכלכלי עשוי להיות תלול ביותר.
