פרשנות
עם או בלי אנבידיה: הנגיד הציג שתי כלכלות בישראל
מאחורי תחזית הצמיחה המרשימה של 5.6% מסתתרת תמונה מחמיאה פחות: בלי הייצור בחו"ל, המשק צומח ב־3.4% בלבד. שבוע לפני הבחירות, ובעוד נתניהו מתהדר בכלכלה "פורחת", הנגיד מעניק את הקרדיט לציבור ולעסקים – ומותח ביקורת על הממשלה
בנק ישראל ניצל היום את הצגת התחזית המאקרו־כלכלית כדי לפצל — לראשונה בהיסטוריה — את תחזית הצמיחה: צמיחה עם הייצור של חברות ישראליות בחו"ל, וצמיחה בלעדיו. במילים פשוטות: עם אנבידיה ובלי אנבידיה. זה לא שינוי טכני, אלא אמירה מפורשת של הבנק המרכזי כי בישראל פועלות היום שתי כלכלות ורק אחת מהן מספרת באמת מה קורה לעובדים, לצרכנים ולשוק העבודה.
הייצור בחו"ל — סחורות שפותחו בישראל, יוצרו אצל קבלני משנה מעבר לים ונמכרו שם בלי לחצות את הגבול — זינק מ־1.7% תוצר ב־2023 ל־3.5% ב־2025 ול־5.8% ברבעון השני של 2026. התוצאה: התחזית הרשמית מדברת על צמיחה של 5.6% ב־2026 ו־7.5% ב־2027. זו צמיחה מרשימה לכל הדעות, הרבה מעל הממוצעים שראינו בדוחות של ה־IMF לפני שבוע. אלא שבלי "אנבידיה" המספרים מרשימים הרבה פחות: 3.4% ו־5.1% באותן שנים. הרכיב הזה לבדו תורם 2.2 ו־2.4 נקודות אחוז, ובבנק ישראל מודים שהאי־ודאות לגביו היא לפחות נקודת אחוז לכל כיוון. הרי כל כלכלן מדבר על AI והשלכותיה, אבל אף אחד לא יודע מה יוליד יום.
הפער חוזר בכל שורה בטבלה. היצוא צפוי לצמוח ב־2026 ב־14%, ובלי הייצור בחו"ל ב־5% בלבד. מה שחשוב הוא כי הנגיד ואנשיו מגדירים את המספר "הקטן" כמי ש"מייצג טוב יותר את הפעילות במשק".
המספר הגדול לא נמחק. הייצור בחו"ל מכניס מסים לקופה, ולכן הוא רלוונטי לגירעון ולפיכך לחוב. אבל העמדה ברורה לגבי מה שהוא לא משפיע עליו: הוא אינו נשען על הון מקומי או על עובדים ישראלים, הרווחים זורמים ברובם לבעלי מניות זרים והמס עליו ברובו מופחת. בגרף שצורף לתחזית העקומות מתפצלות: התמ"ג מטפס, לצד התל"ג, שמשקף את הכנסת הישראלים, והתוצר בלי הייצור בחו"ל — שנשארים שניהם מאחור.
המשמעות הפיסקלית חדה עוד יותר. יחס החוב לתוצר צפוי לרדת מ־68% בסוף 2026 ל־66.5% בסוף 2027. אלא שבניכוי הייצור בחו"ל, הוא דווקא עולה מ־70% ל־70.5%. קרי, הירידה הצפויה בחוב היא במידה רבה תוצאה של תוצר מתנפח. באירלנד - המקרה הקיצוני ביותר בו חברות רב־לאומיות אשר רווחיהן יוצאים מהמדינה — החוב מוצג גם ביחס להכנסה הלאומית המתוקנת שהיא נמוכה בכ־45% מהתמ"ג. ישראל מתחילה ללמוד את השיעור הזה עכשיו.
וכאן נכנס הקמפיין. ב־15 באוקטובר פרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו את תחזית קרן המטבע לצמיחה של 4.5% תחת הכותרת "הכלכלה הישראלית פורחת!". הנגיד ירון, שנשאל במסיבת העיתונאים על אמינות הטענה, לא נגרר לוויכוח, אבל העמיד את הנתון במקומו: לפי המחקרים, מדינות במלחמה מאבדות כ־10% מהתוצר, וישראל, בתוצר הכולל, כבר על קו המגמה. ירון מייד הוסיף: בלי הייצור בחו"ל, היא עדיין כ־3.7% מתחתיו.
אז האם יש כאן נס? אחרי שלוש שנות מלחמה, ללא "ניצחון מוחלט", עם חזיתות פתוחות, המשק צומח, האינפלציה עומדת על 1.5%, מתחת למרכז היעד, ופרמיית הסיכון קרובה לרמתה ערב ה־7 באוקטובר. לא מעט מדינות מקנאות בזה, כפי שציין הנגיד אחרי חזרתו מאותו כינוס של ה־IMF בבנגקוק. פער של 3.7% מול אובדן של 10% במלחמות אחרות משקף חוסן לאומי אמיתי. אבל הוא לא 5.6%.
האמירה החשובה ביותר־והאמיצה ביותר שבוע לפני הבחירות הגיעה מיד אחרי: הקרדיט, לדברי הנגיד, "מגיע לציבור ולפירמות". בכל כלכלה פועלים שלושה שחקנים: משקי הבית (העובדים והצרכנים); הפירמות (המעסיקות והמייצרות) והממשלה. הנגיד מנה שניים – ולא במקרה. השלישי קיבל מטלות, וגם "על הראש".
המשימה המרכזית לפי ירון היא לבנות מיד כריות ביטחון פיסקליות, אותן כריות שבנתה ממשלת השינוי ואפשרו למשק לספוג את 7 באוקטובר. בהתייחס לקיצוץ הרוחבי האחרון, פרופ ירון הסביר כי היה מקום לקחת מהוצאות שאינן מחוללות צמיחה, שם קוד ל"כספים קואליציוניים". אלו לא היו הערות טכניות על השינוי האומלל האחרון שהממשלה ביצעה בתקציב אלא ציון כולל ל־4 שנים – גם בכלכלה. ממשלה שקיצצה סדרתית במנועי צמיחה, ונמנעה מלקצץ במנועי בורות ובטלה. ממשלה שמתהדרת בצמיחה שחלק ממנה מיוצר מעבר לים והחלק הארי מיוצר בידי אזרחים ובעלי עסקים נועזים. הכלכלה לא פורחת: היא שורדת, טוב מהצפוי, בזכות מי שלא עומד לבחירה בשבוע הבא.
