סגור
חיפוש

פרשנות
טחנות הצדק של התקשורת: המשותף לשרה נתניהו, משה איבגי ואייל גולן

שלושת הנצלנים־מתעללים זכו לטיפול מקל יחסית במשפט ולטיפול מחמיר בתקשורת. טוב שכך, כי שני "בתי הדין" משלימים זה את זה ומספקים את התמונה הקרובה ביותר לאמת

1. מה המשותף בין שרה נתניהו, משה איבגי ואייל גולן? מתברר שלא מעט. שלושתם זכו לכתבות תחקיר טלוויזיוניות בשבוע שעבר. נתניהו ב"המקור", איבגי ב"עובדה" וגולן בחדשות 12. ואת המשותף הזה ניתן למתוח לשני קווי דמיון נוספים מהותיים יותר, שמשיקים למתח המתקיים בין המשפט לתקשורת.


המשותף הראשון נוגע ישירות למתח הזה שבין משפט לתקשורת. כל השלושה יצאו בשריטות קלות בלבד מהמערכת המשפטית, אך ״הורשעו״ בתקשורת. נקדים ונאמר שמסקנתנו דווקא מברכת על התוצאה הזו. שני "בתי הדין" משלימים זה את זה, והאיזון ביניהם מספק את התמונה הקרובה ביותר לאמת.
המשותף השני הוא הדפוס הדומה בכל שלוש הפרשות. מצד אחד מנצל/מתעמר/מתעלל מפורסם, כוחני, משפיע. ומצד שני נשים מוחלשות ותלותיות. מסוגים שונים: אצל אייל גולן מדובר במעריצות צעירות, חלקן קטינות, לרוב משכבות מצוקה, שביקשו את קרבתו ומיטתו והוא איפשר לסביבתו להתעלל בהן; אצל איבגי מדובר בשחקניות שחששו לאבד את הקריירה שלהן; אצל נתניהו מדובר בעובדות קבלן, חלקן חד־הוריות, חלקן עולות מאתיופיה וחבר העמים, שהיו זקוקות לפרנסה וחלמו להפוך לעובדות מדינה.
2. החילוץ המשפטי של המנצלים/המתעמרים נזקף במידה רבה למאפייני הזיקה בינם לבין הנשים. לפערי הכוחות, ליכולות השכנוע – איומים לצד פיתויים – שידעו להפעיל על הנשים החלשות.
אצל נתניהו וגולן היו אנשי ביניים ומתווכים רבי־כוח שהגנו בגופם על הבוסים, קולטי זעזועים שאיפשרו לבוסים גם להמשיך במעלליהם וגם לרחוץ בניקיון כפיהם המלוכלכות. ובעיקר, היו להם כוחות ״לקנות״ שירותי חילוץ משפטיים. למנוע תלונות, לתגמל בג׳ובים, בפינוקים, בכסף, ואפילו להפיק תצהירי שקר שישבשו הליכים משפטיים.
וכמובן, עמדה לצדם הפרוצדורה המשפטית המחמירה – התיישנות, עדויות שמיעה, היעדר תלונות. גם הבולטות הציבורית של שלושת המנצלים/מתעמרים הרתיעה את הנשים מאור הזרקורים, הרתעה שהצטרפה לבושה, לפוסט־טראומה שנטבעה ברבות מהן.

1 צפייה בגלריה
מימין שרה נתניהו משה איבגי ו אייל גולן
מימין שרה נתניהו משה איבגי ו אייל גולן
מימין: שרה נתניהו, משה איבגי ואייל גולן. דפוס דומה: מצד אחד מנצל/מתעמר/מתעלל מפורסם, כוחני. מצד שני נשים מוחלשות ותלותיות
(צילומים: עמית שאבי, אלעד גרשגורן, אלכס קולומויסקי)

3. התוצאה היא סיפורים ש״כולם יודעים״ אבל קוצר היד המשפטי מותיר אותם כשמועות. מתכונת דומה זכורה מפרשת משה קצב. עיתונאים שמעו על מעלליו, אבל סירוב נחרץ של הקורבנות להתלונן שמר את הסיפור כסוג של אגדה אורבנית עד לפיצוצו המשפטי.
גם בשלוש הפרשות שלנו החלה תנועה איטית ומהוססת לעבר בתי המשפט. המכשולים הרבים שנמנו לעיל לא מנעו לגמרי את ההליכים, אבל הצליחו להקהות את מלוא עוקצם ולהקטינם משמעותית.
למסננת הפלילית פילטרים נוקשים, ולפעמים גם מה שמצליח להיכנס מצדה האחד של המטחנה יוצא חיוור ומגומד מצדה השני.
כך קיבלנו פסק דין של בית הדין לעבודה שהאיר את הפינות המלוכלכות של בלפור, שאף מברשת לא תוכל למרק. וקיבלנו הרשעה מינורית של משה איבגי, וקיבלנו הרשעה של אבא של אייל גולן, כי הבן לא ידע מה גילן המדויק של הבנות ששכבו איתו, או שנשלחו על ידיו לפנק את חבריו.
4. ואז הגיעו שלושת הכתבות/תחקירים בשבוע שעבר שהצליחו לגבש את הסיפורים האלה למסכת קוהרנטית, להצלבת גרסאות, לעדויות בפנים גלויות. ושלושת גיבורינו, שאיכשהו יצאו בזול בבתי המשפט, מצאו עצמם מבוישים ומוקעים אל עמוד הקלון התקשורתי.
וכאן עולה שאלת היחס בין המשפט לתקשורת. בין שני "בתי הדין" האלה שנבדלים זה מזה. לנאשמים יש יתרון בבית המשפט. לקורבנות יש יתרון בטלוויזיה. יתרונות הנאשמים הם ברף הגבוה להרשעה (מעבר לספק סביר), אפשרות לחקירה נגדית קשוחה של המתלוננות (רצית ואחר כך החלטת לנקום, למה חזרת למקום הפגיעה שוב ושוב, למה חיכית כל כך הרבה שנים ועוד ועוד).
לעומת זאת, בטלוויזיה התפאורה רכה וידידותית יותר. אם רוצים, מקבלים הסוואת דמות וקול. המראיין אמפתי, התוקף מושחר ומקבל את חלקו בתגובות שנקראות בסיום.
אבל, את היחס הזה ניתן לתאר גם כך: את מה שהחסיר המשפט, השלימה התקשורת. את היתרונות שלהם זוכה הנאשם או הנתבע בבתי המשפט, מקזזים היתרונות שלהם זוכים הקורבנות בתקשורת. הזיכוי המשפטי מתקזז עם ההרשעה התקשורתית.
אגב, סוג אחר של קיזוז מצוי ביחס בין הפלילי לאזרחי. גם גולן וגם נתניהו הצביעו על המוטיבציה של הקורבנות לתבוע כספים. לפעמים זה נכון, ולפעמים זה גם בסדר גמור. רף ההוכחה האזרחי נמוך מרף ההוכחה הפלילי, ומה שייכשל בפלילי, עשוי להצליח באזרחי.
כמו שהמשפט והתקשורת משלימים זה את זה, גם המשפט הפלילי והאזרחי משלימים זה את זה. משלימים ומשלמים. משלמים לרשעים כגמולם ומשלמים לקורבנות על הפגיעה בהם.
5. התוצאה המשפטית המינורית משמשת כסוג של טענת הגנה לפוגעים כדי לבלום עליית האירוע בתקשורת. הטענה היא שהמשפט הוא ניטרלי, מאוזן, אובייקטיבי, ואילו התקשורת היא צהובה, מנפחת, רודפת. ולכן, על התקשורת לכבד את המשפט ולא ״לעקוף״ אותו.
ואותו רעיון במילים אחרות: אם המתלוננת החליטה שלא ללכת למשטרה, שלא תלך לטלוויזיה. מי שבחרה לשתוק מול השוטר (בחקירה) ומול התוקף (בבית המשפט), שלא תדבר גם מול המראיין בטלוויזיה.
אז זהו שלא. שני המסלולים פתוחים והרשות נתונה. כולל הרשות הרביעית, היא התקשורת. במיוחד מול שלושה תוקפים כמו אלה שנמנו כאן. כאלה שמבינים בתקשורת. שחזקים בתקשורת. שיודעים להשיב מלחמה בכלי התקשורת, בדרך כלל באמצעות צבא מקורבים, דוברים ועורכי דין, כאלה שיודעים גם לנסח תביעות דיבה כשצריך. ושהציבור ישפוט.
וזה עוד הבדל חשוב: בבית המשפט מכריעים שופטים, בטלוויזיה מכריעים הצופים. בבית המשפט מכריעות ראיות שכפופות לביקורת קפדנית; בטלוויזיה מכריעים הרושם וההתרשמות שכפופים למניפולציות של עריכה, אינפוגרפיקה, זוויות צילום.
ועדיין השאלה החשובה באמת היא איפה מקבלת האמת את הייצוג המיטבי? איפה התוצאה היא אמינה יותר וקרובה למציאות? איפה ההופעה והדיבור אותנטיים ואיפה ניכרים דברי אמת? לפעמים אתה משקר בבית משפט ודובר אמת בטלוויזיה. לפעמים להפך.
כמובן שאין תשובה ברורה לשאלות אלה, כמו שאין מתכונת בדוקה לגילוי האמת. לכן מוצע כאן לאמץ את השילוב המשלים של המשפט והתקשורת. השילוב הזה, ביחד עם השיח שנלווה אליהם, מספקים את הקרבה הגדולה ביותר לאמת.