בין חזית הלחימה לחזית הצמיחה: ישראל זקוקה לתקציב של פעם בדור
תקציב 2026, שאושר באחרונה בממשלה, מסתמן כאחד הגרועים, המאכזבים ונטולי החזון בתולדות מדינת ישראל. אחרי שנתיים של מלחמה יקרה, ולפני תקופה מאתגרת של גידול בהוצאות הביטחון, שיקום יישובי הדרום והצפון, וסיוע לענפי משק שנפגעו במלחמה, המשק הישראלי זקוק לתקציב חדשני ויצירתי. במקום להציג חזון הכולל מנופי צמיחה חדשים, מערכות חינוך מתקדמות, תמריצים לענפים טכנולוגיים כמו בינה מלאכותית (AI) והכשרת כוח אדם מקצועי, התקציב הנוכחי נראה כמו העתק כמעט מדויק של תקציבי השנים האחרונות.
נראה כי הממשלה מנסה "לסמן V" על דרישות החוק ולהמשיך בסדר היום הפוליטי הרגיל. במקום לנצל את סיום המלחמה ואת שיקום המשק כמנוף לצמיחה כלכלית אגרסיבית ולבניית המחר, התקציב מסתפק בהישרדות כלכלית ובשמירה על הקיים. מה שהיה הוא שיהיה.
לאורך שנתיים של לחימה אינטנסיבית בעזה ובחזיתות נוספות, הכלכלה הישראלית הפגינה חוסן מעורר השתאות. התוצר המקומי נותר חזק, השקל שמר על יציבות מרשימה, והבורסה בתל אביב שברה שיאים. תעשיית ההייטק המשיכה להניע את הצמיחה עם אקזיטים במיליארדי דולרים, והיצוא הביטחוני נהנה מביקוש עולמי חסר תקדים.
אולם, לצד החוסן קיים גם מחיר כבד שהמשק יצטרך לשלם בשנים הקרובות. עלות המלחמה הגדילה את הגירעון והכבידה את נטל החוב הלאומי, בעוד ענפים כמו תיירות, בנייה וחקלאות ספגו פגיעה אנושה. יחס החוב-תוצר העולה מציב תמרור אזהרה ברור בפני חברות הדירוג והמשקיעים הזרים, ומוכיח כי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה "חזרה לשגרה". ישראל זקוקה כעת לתוכנית אסטרטגית נועזת, שתסיט משאבים מהוצאות מלחמה פסיביות להשקעות צמיחה אקטיביות.
כפועל יוצא מכך, הצורך המיידי ביותר הוא החזרת היציבות הפיסקלית. הממשלה חייבת לבצע בחינה מחדש של כל שקל בתקציב, תוך מעבר ממדיניות של "חלוקה" למדיניות של "השקעה". המשמעות היא קיצוצים כירורגיים כואבים בהוצאות שאינן יצרניות, והעברתם לפרויקטים שנמדדים לפי פריון ותשואה על ההשקעה.
בד בבד עם התיקון הפיסקלי, יש לתת מענה דחוף לתחום התשתיות המיושנות. המלחמה הוכיחה כי מערכות מודרניות ויעילות הן קריטיות לשרידות הכלכלה. המצב הנוכחי, שבו נדרשות שנים לקבלת היתר בנייה ועשור לפרויקט תשתית לאומי, הוא מחדל כלכלי. על הממשלה לאמץ מודל של "מסלול מהיר" לפרויקטים לאומיים בתחומי התחבורה, האנרגיה והמים, לצד השקעה מסיבית בתשתיות דיגיטליות ומרכזי מידע, כדי להבטיח שהיתרון הטכנולוגי הישראלי לא יישחק.
זאת ועוד, בעוד שההייטק נותר הלב הפועם של המשק, כלכלה בריאה זקוקה ליותר ממנוע אחד, מה שמחייב שיקום יסודי של ענפי הליבה. ענף הבנייה, למשל, נותר משותק מאז היעלמות כוח העבודה הפלסטיני. הפתרון אינו טמון רק בייבוא עובדים זרים, אלא בהשקעה מסיבית בתיעוש הבנייה, טכנולוגיות בנייה מתקדמות והכשרת כוח עבודה מקומי איכותי. מעבר לשיקום ענפים קיימים, על ישראל להשקיע גם בבניית תחומי חוסן כלכלי חדשים, בדגש על ביטחון מזון. באמצעות השקעה באגרוטק, חקלאות מדייקת ורובוטיקה, נוכל להגדיל את הייצור המקומי, לצמצם תלות בייבוא וליצור הזדמנויות יצוא חדשות, שיהפכו את החקלאות לטכנולוגיה עילית לכל דבר.
עם זאת, כל הרפורמות הללו לא יצלחו ללא התמודדות עם אחד האתגרים הגדולים ביותר: ניצול מלוא פוטנציאל כוח העבודה הישראלי. תת-הייצוג של הציבור החרדי וערביי ישראל בכלכלה היצרנית מהווה משקולת על צוואר התוצר הלאומי. עלינו לכונן "חוזה חברתי חדש", שיעודד שירות לאומי או צבאי תמורת הכשרה מקצועית ממוקדת ותמריצים כלכליים, מתוך הבנה שהחיבור בין נתינה למדינה לפריון עבודה הוא המפתח לחברה יציבה ומשגשגת.
לסיכום, תוכנית ההתאוששות הכלכלית אינה יכולה להיות מסמך טכני בלבד, אלא היא חייבת להיות ברית מוסרית. כל אזרח שתורם לביטחון הלאומי ולפריון הכלכלי צריך לעמוד במרכז הקצאת המשאבים, כך שפירות הצמיחה יחולקו באופן הוגן. באמצעות אימוץ תקציב אחראי, צמצום הבירוקרטיה והשקעה אסטרטגית בהון האנושי ובתשתיות קריטיות, ישראל תוכל לא רק להשיב את מה שאבד במלחמה, אלא גם לפרוץ לעידן חדש של ביטחון ושגשוג. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב שהמשברים הגדולים ביותר שלנו היו המקפצות להישגים הגדולים ביותר, ועכשיו זהו תורנו לעשות זאת שוב. זמן הרפורמות המבניות הוא עכשיו.
ד"ר גלי אינגבר היא ראשת המחלקה למימון וכלכלה, הפקולטה למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל
