פרשנות
הניסיון הנלעג של שר האוצר לקוסמטיקה בתקציב
הפחתת הגירעון במהלכים חד־פעמיים, נסיגה חלקית מהרחבה תקציבית ורפורמה אחת בבנקאות אינן משנות את התמונה הכוללת של התנהלות הממשלה הנוכחית: מדיניות לא עקבית וחסרת אחריות, סיכונים גבוהים וחוסר אמון גובר
אחרי ימים שבהם נדמה היה ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' איבד כל רסן והוביל את ישראל לעוד קפיצה מסוכנת בגירעון, בחוב ובכאוס התקציבי, בסוף השבוע האחרון הוא נסוג. לא מהכל, לא עד הסוף, ולא מתוך איזו "חזרה בתשובה" פיסקאלית עמוקה. אבל הוא עצר את ההידרדרות כאשר לקח 3.25 מיליארד שקל מהבנקים והפנה אותם להפחתת הגירעון, החזיר 5.8 מיליארד שקל לפיקוח תקציבי, וקידם רפורמה בבנקאות שהיא נקודת האור הכמעט יחידה בתקציב המדינה לשנת 2026.
1. זה לא תיקון. זו בלימה - וגם היא מאוחרת, אחרי שכלל שחקני המשק המטירו עליו אש וגופרית כאשר התגלו עקרונות התקציב לשנת 2026. אלא שכאשר קוראים את הצהרותיו של שר האוצר - ושל הממונה על התקציבים מהרן פרוזנפר בעקבות התיקונים הקלים — היה ניתן לחשוב כי בסוף השבוע אירעה מהפכה פיסקאלית בסגנון תוכנית הייצוב של 1985. "קיבוע תקרת הגירעון על 4.9% בלבד משקף את הנחישות של משרד האוצר והממשלה כולה לפעול במסגרת מדיניות פיסקאלית שמרנית, אך מאפשרת לכלל גורמי המשק ולצבא הגנה לישראל לפעול באופן אפקטיבי, מייצגת את העוצמה של הכלכלה הישראלית", התפייט פרוזנפר. "נפעל במעשים ופחות בדיבורים, בנחישות ובתחושת שליחות, לבניית צעדים תומכי צמיחה גבוהה, יחד עם מדיניות פיסקאלית אחראית, על מנת לאפשר את הצמיחה הגבוהה של המשק ואת הפחתת הגירעון לאורך השנים הקרובות".
הפער בין המציאות לבין הנרטיב שמנסים שר האוצר וחלק מפקודיו למכור לציבור - לא היה יכול להיות גדול יותר. הניסיון הפתטי של שר האוצר ופקודיו למסגר את המהלך כהוכחה ל"מדיניות פיסקאלית אחראית" ולשמרנות תקציבית מעורר גיחוך - רק חבל שהבדיחה על חשבוננו. איזו אחריות? איזו מדיניות? גירעון של כמעט 5% תוצר, זו השנה הרביעית ברציפות, איננו עוגן - זה המשך של סטייה תפקודית. הפחתה של עשיריות האחוז באמצעות כסף חד־פעמי אינה ניהול - היא קוסמטיקה.
2. הנה פירוט חלקי של המציאות. תקרת גירעון של 4.9% בעיצומה של מלחמה עצימה שאין לה תאריך תפוגה משמעה כי ההסתברות שזה יהיה באמת הגירעון היא אפסית. וזה עוד לפני "העדכון" שמבצעת הלמ"ס, הגוף היחיד שרשאי לקבוע מהו הגירעון האמיתי של ישראל, שתמיד מעלה את הגירעון לפי ההגדרה הבינלאומית בעוד חצי עד 1.5 נקודות אחוז תוצר.
כמובן שהבחירה להפנות את הסכום שיתקבל מהבנקים להפחתת הגירעון מ־5.1% ל־4.9% תוצר היא נכונה. אך 3.25 מיליארד השקלים שיגיעו אינם תוצר של מדיניות פיסקאלית, אלא של מה שאפשר להגדיר במדויק כ"מס על אוליגופול בנקאי", גבייה חד־פעמית של רווחים שנוצרו לא מתחרות, אלא בהיעדרה.
זה לא בסיס להכנסות קבועות, לא מקור פרמננטי, ולא מהלך שמייצר יציבות פיסקאלית - ודאי לא לטווח הארוך. זה אירוע נקודתי, והוא לא יותר מהמינימום הנדרש. לא בוצע הידוק תקציבי אמיתי: סמוטריץ' עדיין נחוש לחלק הטבות מס בדמות ריווח מדרגות מס הכנסה לעשירונים העליונים, ולממן פטור ממע"מ לרכישות מ"שיין", אחרי שרק לפני שנה העלה את שיעור המע"מ לכל האוכלוסייה על לחם, תרופות ומים.
מיותר לציין כי הוא לא נגע בכספים קואליציוניים, לא דרש סגירה של אף אחד מ־32 המשרדים הממשלתיים ולא ביטל את הקיצוץ הרוחבי שיפגע בבריאות, בחינוך וברווחה (לפחות לא בכספי השיקום של הצפון - אך כן של הדרום, מתברר). פשוט נמצא כסף חד־פעמי - והוחלט לא לשרוף אותו - לא להחמיר את המצב הממילא בעייתי כדי לא להגביר את חוסר האמון בו.
3. לגבי בניית מהלכי צמיחה עתידיים - נשמח לשמוע עליהם. למעט הרפורמה בבנקאות, נקודת האור היחידה בתקציב (ראו בהמשך) — התקציב נטול בשורות לצמיחה, כי שר האוצר והממשלה החליטו לוותר על כולן בטענה שאין קונצנזוס. חבל שהוא וחבריו לא הפגינו את אותה נחישות שראינו השבוע בזמן שהם קידמו את המשך ההפיכה המשטרית כאשר מדובר ביצירת מנועי צמיחה. את החוקים האלו — השנויים במחלוקת שהם מנוע מרכזי לפילוג בעם - הם כן מקדמים. מה שמעניין אותם הוא אחדות הקואליציה, ולא אחדות העם. אם רוצים לקדם צמיחה, מספיק לוותר על חוק ההשתמטות - הוא תעודת ביטוח לאי־צמיחה ארוכת טווח.
דווקא המהלך המרכזי - החזרת 5.8 מיליארד השקלים לפיקוח תקציבי והוצאתם מסעיפי רזרבה - לא שווק. זה היה ניסיון מובהק של סמוטריץ' לשנות את כללי המשחק. כאן כבר לא היה מדובר בגירעון שנתי, אלא בתשתית המוסדית התקציבית היסודית. לא כמה המדינה מוציאה (תוצאת המשחק הפרטני) - אלא איך (כללי המשחק).
גם במקרה זה ה"חזרה בתשובה" של סמוטריץ' מבורכת. אך המהלך הזה אינו תיקון - הוא בלימה של הידרדרות מוסדית. הוא לא מחזיר את המערכת למקום בריא, אלא עוצר אותה רגע לפני שהיא עוברת נקודת אל־חזור - ומתאבדת. במציאות הנוכחית, גם זה לא מובן מאליו, אך רחוק מסיבה למסיבה.
4. היה עוד אירוע משמעותי שהתרחש בסוף השבוע, שסיפק נקודת אור אחת בתקציב 2026: הרפורמה בבנקאות. בתוך תקציב שכמעט ואין בו רפורמות מבניות - זה החריג. פתיחת השוק לתחרות, הכנסת שחקנים חדשים וניסיון לשבור מבנה אוליגופוליסטי הם צעדים נכונים. הרווחים החריגים של הבנקים אינם תוצאה של חדשנות או יעילות יוצאת דופן — אלא של מבנה שוק שמאפשר להם לנצל שוק לא תחרותי בעליל.
בשוק הבנקאות הישראלי אין "כשל שוק" זמני או נסיבתי — אלא כזה שהוא תוצר של היעדר מדיניות ארוכת שנים והפקרות ממשלתית של כל הממשלות. לכן, היטל חד־פעמי הוא צעד לגיטימי, אבל לא מספיק. זה לא הפתרון.
מיסוי הבנקים הוא הפתרון הקל, תחרות היא הפתרון האמיתי. אך תחרות צריכה להגיע בדמות יצירת בנקים רזים, דיגיטליים ויעילים. בעולם של בנקאות דיגיטלית, AI, מערכות תשלומים מתקדמות ופינטק — אין הצדקה למבנים הכבדים של הבנקים המסורתיים. גם לא צריך "לשבור" את הבנקים המסורתיים, שכן הטכנולוגיה היא זו ש"תהרוס" אותם ותבנה מערכת שמספקת אותם שירותים בעלויות סבירות. זה יאפשר חיסכון עתק של משאבים ולפיכך הקצאה יעילה יותר שלהם, לטובת בשורה צרכנית והפחתת יוקר המחיה.
דוגמאות כבר קיימות בעולם, גם בכלכלות פחות מתקדמות לכאורה כמו הודו וברזיל, ובהיקפים עצומים. ישראל מפגרת כאן. הכניסה של יצחק תשובה - שועל ותיק ומנוסה במשק הישראלי - לשוק הבנקאות, ועוד עם חברת כרטיס אשראי ענקית מאחוריו ומוצר טכנולוגי של ניר צוק, תורגש במהרה. אם הרפורמה הזו תיושם באמת, זו תהיה הבשורה היחידה בתקציב הזה. עם הממשלה הזו, גם בשורה אחת עדיפה על אפס.
