למה לא צריך להיבהל מהפסקת הסיוע האמריקאי
הודעתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שלפיה הגיע לסיכום עם ראש הממשלה בנימין נתניהו על הפסקת הסיוע האמריקאי השנתי לישראל כבר בתום השנה הנוכחית, הפתיעה במיוחד משום שמזכר ההבנות הקיים, שבמסגרתו מקבלת ישראל כ־3.8 מיליארד דולר בשנה, אמור להימשך עד 2028. נתניהו עצמו הודיע מוקדם יותר כי בכוונתו להפחית בהדרגה את הסיוע מהאמריקאים עד לאפס בתוך כעשור ולעבור מ"סיוע" ל"שותפות". בכך הופך הדיון לשאלה מעשית ומיידית.
ישראל וארצות הברית מקיימות ביניהן ברית חזקה הבנויה על אינטרסים וערכים משותפים. בתוך מערכת היחסים הזו, הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל תופס מקום בולט בעין הציבורית, אך לא בהכרח את המקום המרכזי מבחינת עומק היחסים.
הסיוע האמריקאי איננו עומד לבדו. הוא משולב ברצף של שיתופי פעולה ביטחוניים, תיאום צבאי ומודיעיני, פיתוח טכנולוגיות משותפות, אימונים משותפים וגיבוי דיפלומטי. ארה״ב סייעה לישראל בזמן מלחמת יום כיפור באמצעות משלוחי נשק מהירים ובהמשך במבצעים שונים בעזה עוד לפני המלחמה האחרונה. בשנות ה־90 סייעה גם באמצעות ערבויות אשר הפחיתו את תשלומי הריבית בתקופה עמוסת קליטת עלייה. בנוסף לכך, ארה״ב מעניקה לישראל סיוע בינלאומי חשוב באמצעות הטלת וטו על החלטות במועצת הביטחון של האו״ם ובסיוע דיפלומטי במערכת הבינלאומית.
מבחינת היקף הסיוע הכספי עצמו, בשנות ה־80 עמד הסיוע על כ־3 מיליארד דולר בשנה, כאשר תוצרה הנומינלי של ישראל היה כ־30 מיליארד דולר ב־1985. מדובר בסדר גודל של כעשרה אחוזים מהתוצר - משקל מקרו־כלכלי שלא ניתן להתעלם ממנו. כיום כאמור עומד הסיוע על 3.8 מיליארד דולר בשנה במסגרת מזכר ההבנות מ־2016, כאשר תוצרה הנומינלי של ישראל ב־2025 עמד על מעל 600 מיליארד דולר. כלומר, הסיוע מהווה כיום פחות מאחוז אחד מהתוצר - שינוי תפיסתי ומאקרו־כלכלי עמוק לעומת העבר.
הדיון בוויתור על הסיוע דומה לדיון בין חברים טובים שעובדים יחד, יוצאים יחד, כאשר אחד מהם מרוויח 20 אלף שקל בחודש והשני 150 אלף שקל בחודש, והאחרון מזמין אותו ומשלם על ארוחה פעם בחודש 150 שקל. אין היגיון בהתמקדות בכך כאילו זה הדבר שמגדיר את מערכת היחסים ביניהם.
מעבר לשינוי היחסי, התרחש גם שינוי בערך הדולר. מאז 1983 האינפלציה בארצות הברית הובילה לכך שרמת המחירים כיום גבוהה בערך פי 3.5 מאשר אז. במונחים פשוטים, דולר ממוצע של שנות ה־80 איבד בערך 70 אחוז מכוח הקנייה שלו. המשמעות היא שבמונחי "עלות לארה״ב" ובמונחי מה שניתן לרכוש בפועל עבור אותו סכום, הסיוע נשחק ריאלית. בנוסף, במונחי התקציב הפדרלי של ארה״ב, 3.8 מיליארד דולר הם כיום רכיב מזערי יחסית לכלכלה ולתעשיית הביטחון האמריקאית.
ישנה טענה רווחת כי הסיוע מסייע לתעשיות הביטחוניות של ארה״ב משום שהוא מותנה ברכש אמריקאי, וזה נכון. אך מדובר בסכומים זניחים ביחס למכירות של תאגידי הגנה אמריקאיים הפועלים בהיקפים גלובליים אדירים. יתרה מכך, חלק גדול מהרכש הישראלי היה ממילא מתבצע בארה״ב ללא קשר לסיוע. אם כבר קיימת השפעה, היא נטועה יותר בחלוקת הרכש הבינלאומי, למשל בהסבה של עסקאות מאירופה לארה״ב, ופחות בתמיכה בתעשייה האמריקאית. מנגד, קיים גם חשש לפגיעה מסוימת בתעשיות ביטחוניות מקומיות בישראל.
ד"ר אורי זקס
(צילום: נועה זקס)
התמונה הכוללת מצביעה על מגמה ברורה: ישראל של היום אינה ישראל של שנות ה־80. היא מדינה בעלת כלכלה חזקה, נגישות לשווקים פיננסיים בינלאומיים ויכולת לגייס משאבים עצמאית. הסיוע הפך מסיוע קריטי לרכיב שמשקלו היחסי בכלכלה הישראלית קטן מאוד, ובמקביל הוא הפך לסיכון תדמיתי ופוליטי בארצות הברית, שם הוא אינו בחזית הפופולריות.
לאור הודעת טראמפ על הפסקת הסיוע העתידית, הדיון כבר אינו בשאלה האם ישראל צריכה לשקול ויתור יזום ומדורג עליו, אלא כיצד נכון להיערך למציאות שבה הרכיב הכספי ביחסים בין המדינות מצטמצם ואף נעלם. דווקא במציאות הזו חשוב לשמר ואף להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני, הדיפלומטי והטכנולוגי - שהם הליבה האמיתית של היחסים בין ישראל לארצות הברית.
הפסקת הסיוע אינה בהכרח בשורה שלילית לישראל. להפך, היא יכולה לאפשר לישראל לעמוד כשותפה עצמאית יותר, שאינה תלויה בסיוע כספי אמריקאי, ובמקביל להסיר מארצות הברית סוגיה שהפכה עם השנים לנטל פוליטי פנימי. ישראל חזקה ועצמאית יותר מבחינה כלכלית יכולה להמשיך ליהנות מהברית האסטרטגית עם ארצות הברית גם ללא העברה שנתית של מיליארדי דולרים. אם ישראל מסוגלת כיום לעמוד בכוחות עצמה, הפסקת הסיוע יכולה להפוך מהלך שנתפס במבט ראשון כאובדן לנקודת פתיחה למערכת יחסים בריאה, עצמאית ושוויונית יותר בין שתי המדינות.
ד"ר אורי זקס הוא ראש החוג לכלכלה במכללה האקדמית רמת גן
