כולנו נשלם את מחיר האפליה
יש מחיר לאפליה של הערבים הישראלים במדינה, ועל פי מחקרים כלכליים הוא עומד על לא פחות מ-30 עד 40 מיליארד שקלים בשנה למשק הישראלי. סכום אדיר שלא צריך להיות כלכלן גדול על מנת להבין את המשמעות האקוטית של חוסר השתלבותה המלאה של החברה הערבית בכלכלה הישראלית.
אומנם בעשור האחרון ממשלות ישראל השקיעו ומשקיעות משאבים לשיפור מצבה הכלכלי של החברה הערבית, אולם מדובר בצעדים קטנים בלבד בדרך ארוכה מאוד. על מנת להביא לשינוי אמיתי – ואיתו תיקון היסטורי לכלכלה ולמשק הישראלים, צריך להתחיל מהבסיס של הבסיס של כל כלכלה וזה שיפור משמעותי במערכת החינוך הערבי, הכנה והכוונה לתלמידים בסוף התיכון, שיפור השליטה בשפה העברית ושיפור הנגישות למערכת ההשכלה הגבוהה, למקצועות עם ביקוש גבוה ולהכשרות טכנולוגיות איכותיות.
ועד כמה אנחנו רחוקים מכך? ובכן, נתוני מדד התעסוקה בחברה הערבית של אלפנאר לשנת 2024 חושפים את העומק המדאיג של פערי התעסוקה והשכר בין האוכלוסייה הערבית ליהודית – שמתחילים, כצפוי, במערכת החינוך. אפליה מתמשכת בהקצאת משאבים, בתשתיות פיזיות ובאיכות ההוראה במערכת החינוך הערבית יוצרת פערים בהישגים ובמיומנויות, המקשים על השתלבות בתעסוקה איכותית. כך למשל, רק 1.4% מהנשים הערביות ו-5.4% מהגברים הערבים מועסקים בתפקידי ניהול, לעומת 5.3% מהנשים ו-11.3% מהגברים בחברה היהודית.
הפערים הללו באים לידי ביטוי ברור בנתוני השכר: למרות עלייה מסוימת בעשור האחרון, השכר הממוצע של גברים ערבים (11,486 ש"ח) נמוך ב-70% משכרם של גברים יהודים, ובקרב נשים המצב אף החמיר כשהפער התרחב מ-54% ל-66%. פערים אלה משקפים את הריכוז הגבוה של עובדים ערבים במשלחי יד ובענפי כלכלה בשכר נמוך – כאשר כרבע מהגברים הערבים מועסקים בענף הבינוי, בעוד כשליש מהנשים הערביות מועסקות בחינוך ועוד כרבע בשירותי בריאות, רווחה וסעד.
המצב מדאיג במיוחד בקרב צעירים. מאז פרוץ המלחמה זינק שיעור הצעירים הערבים בני 18-24 שאינם עובדים, לומדים או בהכשרה מ-22.3% ל-34.5%. נתון זה מצטרף למגמה מטרידה של ירידה בשיעורי התעסוקה בקרב צעירים ערבים לאורך העשור האחרון: מ-60.7% ל-57% בקרב בני 18-24, ומ-77.3% ל-74.4% בקרב בני 25-29. משמעות הדבר היא דור שלם שעלול למצוא את עצמו בשולי שוק העבודה, ללא אופק תעסוקתי ומקצועי.
מעבר לפערים במערכת החינוך, החברה הערבית מתמודדת עם שורה של חסמים מבניים המקשים על השתלבות בתעסוקה איכותית. הריחוק הגיאוגרפי ממרכזי תעסוקה, לצד היעדר תשתיות בסיסיות כמו תחבורה ציבורית יעילה ומסגרות לגיל הרך, מקשה במיוחד על נשים להשתלב בשוק העבודה. לכך מתווספות תפיסות מגדריות מסורתיות ואפליה בקבלה לעבודה, המהוות חסם נוסף בדרך לתעסוקה הולמת.
הפתרונות לחסמים אלה ידועים וברורים: פיתוח אזורי תעסוקה בתוך היישובים הערביים או בסמוך להם, השקעה בתחבורה ציבורית שתחבר בין יישובים ערביים למוקדי תעסוקה, והקמת מעונות יום ומשפחתונים שיאפשרו לנשים לצאת לעבודה. במקביל, נדרשת אכיפה נחושה של חוקי איסור אפליה בתעסוקה ותמריצים למעסיקים שיקדמו גיוון תעסוקתי. הנתונים מראים כי כאשר ניתנות ההזדמנויות המתאימות, החברה הערבית יודעת לנצל אותן - רק כ-1% מהצעירים הערבים ציינו שזהות המעסיק (יהודי או ערבי) חשובה להם בבחירת מקום העבודה.
ישנם אמנם סימנים מעודדים, כמו העלייה בשיעור התעסוקה של נשים ערביות מ-30.5% ל-45.6% בעשור האחרון, ובמיוחד הזינוק בקרב נשים בגילאי 44-54, שם נרשמה עלייה של יותר מ-20 נקודות האחוז. אולם כדי להביא לשינוי מהותי, נדרשת השקעה ממוקדת ומסיבית במערכת החינוך הערבית - מהגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה. במקביל, יש לפתח תשתיות תומכות תעסוקה ולהרחיב את אזורי התעשייה והתעסוקה ביישובים הערביים ובקרבתם.
המחיר של המשך המצב הקיים - 40 מיליארד שקלים בשנה - הוא רק הסימפטום. המחיר האמיתי הוא אובדן הפוטנציאל של דור שלם, והחמצת ההזדמנות לבנות חברה שוויונית ומשגשגת יותר. ההשקעה הנדרשת היום בחינוך ובתשתיות היא לא רק צו מוסרי, אלא הכרח כלכלי ראשון במעלה, שכן המשך המצב הקיים פוגע לא רק בחברה הערבית אלא במשק כולו, וההפסד השנתי של עשרות מיליארדי שקלים הוא עדות ברורה לכך. ההשקעה הנדרשת לשינוי המצב תהיה משתלמת עשרות מונים בטווח הארוך – אם רק נשכיל לעשות כן.
חוסאם אבו בכר הוא מנכ"ל אלפנאר הפועלת להעצמה כלכלית וחברתית של החברה הערבית בישראל באמצעות תוכניות לקידום תעסוקה וצמצום פערים ויוזמות לפיתוח חברתי וכלכלי
