יוקר המחיה יישאר גבוה - עד שנטפל בחוליה שהמדינה מתעלמת ממנה כבר 20 שנה
שנת 2026 היא שנת בחירות בישראל, והשיח הציבורי שוב מוצף בסיסמאות על "פתיחת יבוא", "רפורמות תחרות" ו"הורדת יוקר המחיה". אבל בתוך כל הרעש הזה מסתתר נתון אחד, כמעט נסתר, שבלעדיו שום הבטחה פוליטית לא תחזיק מים: ישראל, בניגוד להרבה מדינות מערביות אחרות, מתנהלת ללא שוק סיטוני מודרני, במטרופולין הגדול במדינה. זה אולי נשמע טכני או שולי, אבל למעשה מדובר באחת החוליות המבניות החשובות שמשפיעות על המחיר שמשלם הצרכן בכל קנייה - חוליה שלא נמצאת כמעט על שולחן הדיונים הציבורי או הפוליטי.
מערכת המזון הישראלית נשלטת ע"י שלוש עד ארבע רשתות ענק. רשתות אלו קונות ישירות מהמשקים הגדולים, משאירות מאחור אלפי החקלאים הקטנים וכ-1,000 ירקנים עצמאיים, ובכך יוצרות שוק כמעט נטול תחרות. כשהתחרותיות חלשה - כשהמשקים הקטנים אינם יכולים להתחרות על מדף, וכשאין זירת מסחר אמיתית - המחירים לצרכן עולים.
השוק הסיטוני הוא המקום שבו חקלאים קטנים ובעלי חנויות קטנים יכולים לפגוש אלו את אלו, להתמקח, להסכים על מחיר ולשווק לצרכן. בלי שוק סיטוני - כולנו נתונים לחסדי הרשתות הגדולות, אין אמצע, אין שקיפות, ואין כוח שמאזן את השוק. לעומת זאת, בערים מובילות באירופה כמו רומא, פריז ומדריד פועלים שווקים סיטוניים מתקדמים הכוללים לוגיסטיקה יעילה, מערכות מידע דיגיטליות ושקיפות מחירים בזמן אמת, מה שמייצר תחרות, נגישות והורדת מחירים.
הפער הזה אינו מקרי. השוק הסיטוני המרכזי של גוש דן פונה מדרום תל אביב ב-2003 והועבר למיקום זמני בצריפין. מאז - עשרים שנה של קיפאון מדיני, תכנוני ותקציבי. בשנתיים האחרונות הוכנה התוכנית הלאומית לביטחון מזון, אך באופן מפתיע - או מטריד - השוק הסיטוני כלל לא נבחן בה, למרות דו"חות מבקר המדינה ומחקרים שהצביעו על חשיבותו הקריטית לשרשרת אספקה יעילה ולמחירים הוגנים לצרכן. כבר ב-2020 הצבעתי במחקרי על כך שאספקת המזון בישראל אינה מתוכננת די הצורך, לא בשגרה ולא בעת חירום. היעדר תשתיות שיווק מותאמות הוא אחד החסמים המרכזיים ליכולת המדינה להבטיח זמינות מזון במחירים סבירים גם בשנים של יציבות יחסית.
הנתונים מוסיפים שכבה נוספת של דחיפות: החקלאות הישראלית מספקת רק כחמישית מהקלוריות בתזונה שלנו, והיתר מגיע מיבוא או מתוצרת שמבוססת עליו. לפי תחזיות דמוגרפיות, עד 2050 ישראל תמנה כ-16 מיליון תושבים, ובמציאות שבה שינויי אקלים מגבילים יבוא ממדינות אחרות, אי אפשר לבסס שרשרת אספקה יציבה על מודל שמדלג על החוליות הקטנות ועל מערך שיווק מגוון.
בהיעדר שוק סיטוני מודרני במטרופולין המרכזי במדינה, החקלאים הקטנים נחלשים, הירקנים העצמאיים מתקשים לשרוד, והרשתות הגדולות מכתיבות תנאי שוק כמעט ללא תחרות. וכשאין תחרות - המחירים עולים. זו אינה "גזירת גורל", אלא תוצאה מדויקת של החלטה שלא התקבלה כבר שני עשורים.
פתרון אמיתי מחייב הקמה של שוק סיטוני חדש בגוש דן - לא כשוק מסורתי, אלא כתשתית מודרנית הכוללת מערכות מידע מתקדמות, שקיפות מחירים, לוגיסטיקה יעילה, זירת מסחר דיגיטלית, ומרחב לכלכלה מעגלית והצלת מזון. בעולם, שווקים כאלה הפכו למוקדי תחרות חיוניים, ובמקומות מסוימים - כמו בשוק הסיטוני של בולוניה - גם למרכזים קולינריים ותיירותיים שמחזקים את הכלכלה המקומית.
אם 2026 היא באמת שנת בחירות שבה מבקשים לטפל ביוקר המחיה משורשיו, אי אפשר להמשיך להתעלם מהחוליה הזו. היא אולי לא זוהרת, לא מתאימה לסיסמאות קצרות ולא מבטיחה פתרון מיידי, אבל היא התשתית היחידה שתוכל לייצר תחרות אמיתית ולהוביל לירידת מחירים לאורך זמן. עד שלא נטפל באבן היסוד הזו - נמשיך לשלם ביוקר על כל עגבנייה ומלפפון.
ד"ר לירון אמדור היא כלכלנית ומומחית למערכות מזון ומדיניות חקלאית בישראל ובעולם
