בן גביר, המילואימניק באמריק׳ה
מיגל דה סרוואנטס, ביקש להציג לעולם את המציאות הסובייקטיבית ואת כוחו של הדמיון האנושי לברוא מציאות. גיבור ספרו "האביר השנון דון קיחוטה איש לה-מנצ'ה", משמש לתיאורו של אדם עם בוחן מציאות לקוי וקריאה מוגזמת של סיפורי אבירים, הנלחם בטחנות רוח. ההיסטוריה, אומרים, חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. דון קיחוטה בפארסה של חיינו איננו אביר, רק בן גביר, לא לוחם גם לא חייל, אבל גם הוא ניחן בבוחן מציאות לקוי וחומרי הקריאה שלו דלים. בפארסה של חיינו כאן, השר לחוסר אחריות מבקר בתחנות משטרה ומפזר רוח בניכר.
מסעות איתמר בארצות הברית, הם בדיחה מביכה אפילו ביחס לנסיעות של שרים אחרים בממשלת המחדל והביזה. לא שהתחרות קלה, כבר ראינו מופעים מביכים כמו ניסיון ההימלטות של השרה רגב ממאבטחיה בהונגריה, נאום הגרנדמייזר של השר סמוטריץ׳, ביקורה המיותר של השרה גילה גמליאל בגוואטמלה, מועמדותה הרגעית של השרה מאי גולן לקונסולית בניו יורק, ביקוריו המביכים של שר החוץ, חגיגות יום ההולדת של הוד רוממותו והוד רוממותה בסופ״ש בזבזני וראיונותיו המטופשים בלעז של השר ברקת.
אבל מעל כל אלו ואחרים, מוביל ללא תנאי ובפער ניכר, ביקורו של השר להיעדר בטחון לאומי. רכוב על הישגיו מזי הרעב, עטוף בפעיליו, הוא מגיע לראשונה בחייו ובתקופת כהונתו הכושלת, לביקור רשמי אצל בת הברית הגדולה והמשמעותית ביותר עבור מדינת ישראל. בתכנית הביקור אין מפגש עם אישיות בכירה בממשל האמריקאי. הוא אינו מביא עימו בשורה של שותפות בנושאי משרדו, לא אישרור או חידוש של הסכם כלשהו, אפילו לא הצהרה משותפת עם מקביליו, גם לא לחיצת יד. במקום זאת הוא מבקר בתחנת משטרה מקומית בשיפוליה הדרומיים של היבשת, בחנות נשק טיפוסית, מהדס אל סירה משטרתית במפרץ מיאמי, נואם בעברית על הפסקת הקייטנה בבתי הכלא, כאילו מדובר באלגוריתם חדשני, נשרך אל מפגשי נדבנים שמרנים, אל כנסי חסידים ומפגין כישורי שיחה על הא ודא בארוחת צ׳ולנט ארכאית. גם חסידיו המושבעים חייבים לשאול בתמיהה – בשביל מה איתמר, בשביל מה ?
והתשובה פשוטה וידועה לכל, כמו התשובה לשאלה מדוע אביר צריך נושא כלים - כי הוא יכול והם זולים. במציאות בה איתמר חי ונושם, צריך רק מיתרי קול ותיבת תהודה, כל השאר מתייתר. אין צורך להציג ביצועים, לפרוע שטרות, להניע מהלכים, אין צורך לתכנן תוכניות או להציג הישגים, מבחינתו של איתמר אפשר להסתפק באמירות ריקות בעברית, כי אין לו אנגלית. כמו האביר שאינו, הוא מניף את ידיו בעוז מול קהל פרו פלסטינאי מטורלל, מסמן ״וי״ בשתי אצבעותיו, מצלם בידו השנייה, אחר כך יעלה את הסרטון הערוך לרשתות לצד אזכור בדבר גבורתו, יפזר רסיסים ממשנתו הפופוליסטית, נטולת המורכבויות, כי איתמר מבקר באמריק׳ה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
בינתיים אצלנו הפשיעה גואה, שריפות משתוללות, המלחמה נמשכת והחטופים במנהרות. לדולצינאה יש שיער שיבה וכל הגיבורים הלכו אל הצבא – שר אריק איינשטיין למילים של יהונתן גפן – אבל בשונה מדון קישוט בשיר ובסיפור, איתמר שלנו לא הלך אל הצבא, גם לא יצא לנוח – כל כולו צלצולים ורוח. ערב השבת התפייטה רעייתו, כי הגעגועים לאביר שלה, נדמים בעיניה לגעגועיה של אשת מילואימניק, לגיבורה הנמצא בחזית. גם איתמר שלה – כמוהו - עסוק בכנסים ובפגישות, עובד מבוקר עד ליל. אני מניח שחסר לגברת של איתמר קצת ידע בנושא, כי גם כאן המצב קצת שונה, ללהג בניכר לא בדיוק מסכן חיים וגם אם סימנת ״וי״ גאה מוקף מאבטחים, אתה לא גיבור או אביר, אתה נושא כלים של גביר.
עו״ד ערן קמין, תנ״צ בדימוס, לשעבר נציג המשטרה והבט״פ בארה״ב, כיום יועץ לחקירות ומודיעין עסקי
