פרשנות
הניסיונות להדיח את היועמ"שית: שופטי בג"ץ קנו זמן
בית המשפט מנע זמנית את הדחת היועצת המשפטית וקרא לשוב לוועדת המינויים, בניסיון לקנות זמן כדי להגיע להסדר שימנע פסק דין. הסירוב של שר המשפטים לוין להתייצב בבג"ץ ותגובתו להחלטותיו הם צעד נוסף במסלול הביזוי, ההחרמה, ערעור האמון והסירוב לציית שמובילה ממשלת נתניהו כלפי בית המשפט העליון
1. תשעת שופטי בג"ץ הוציאו אתמול צו על תנאי בחמש העתירות לביטול פיטורי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. במקביל, הותירו את היועצת על כנה במסגרת צו הביניים וחזרו על ההמלצה לבטל את ההדחה ולהחיות את מתווה ועדת שמגר שאומץ בהחלטת ממשלה – סיום הכהונה בידי ועדת האיתור, ועדת גרוניס.
הממשלה נכשלה באיוש הוועדה שתתקיים מחר בהרכב חסר – ללא נציגי הממשלה, חבר כנסת מוועדת חוקה ושר משפטים/יועץ משפטי לשעבר. כישלון האיוש הביא את שר המשפטים יריב לוין לשבור את הכלים. לדלג על ועדת גרוניס ולהעביר את הסמכות לוועדת שרים בראשות השר עמיחי שיקלי, שכוללת, בין היתר, את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שרים שכבר דרשו מעל כל במה לפטר את היועצת.
זה מזכיר את מעללי לוין בוועדה לבחירת שופטים. לאחר שהתברר שאין לו רוב בוועדה, נקט את הצעד החביב עליו – חרם. ולא סתם, אלא החרמה כפולה: גם וטו שמונע בחירת שופטים לבית המשפט העליון, וגם החרמה אישית של יצחק עמית, שנבחר כחוק בידי הוועדה לנשיא בית המשפט העליון.
ועכשיו, שוב לוין מחרים. הוא מריח את ההפסד הצפוי בבג"ץ, ולכן בכוונתו לפוצץ את ההליך. כרגע, באמצעות הימנעותו משליחת תגובה משפטית מסודרת לעתירות. וכך, דחה בג"ץ את הדיון שנועד למחר. אלא שהדחייה היא לא ממש דחייה כי בג"ץ הוציא צו על תנאי שממילא היה מוצא בעקבות הדיון אילו התקיים. הממשלה קיבלה הזדמנות נוספת להגיב. הדחייה משרתת גם טקטיקה מוכרת ונכונה של בג"ץ – לקנות זמן כדי להגיע להסדר בהסכמה שימנע פסק דין. בינתיים, הממשלה מנותקת הקשר מגיבה לעתירות אבל רק בהודעות לתקשורת.
2. הראשון כמובן היה שר התקשורת שלמה קרעי שפותח ב"הריני להודיעכם". ומה מודיע השר לשופטים? ש"הצו "אינו חוקי ועל כן משולל תוקף". חבר בממשלה, שהיא צד לדיון, מודיע לשופטים שהחלטתם אינה חוקית. אלה כבר תקדימי קיצון שנורמלו לשגרה כאשר צד למשפט – שר בממשלה במקרה זה – מודיע לשופט שאין לו מושג. ולכן, מוסיף קרעי – לא רק שאין בכוחם להחזיר את היועצת לתפקיד, אלא ש"הממשלה תפעל למנות יועץ משפטי חדש לאלתר". שוב, בניגוד מוחלט לצו הביניים של המשנה לנשיא נעם סולברג.
אפשר להתייחס לקרעי כאל מוקיון; אפשר להתייחס אליו כחלוץ שמודיע היום מה יעשה נתניהו מחר; אפשר להתייחס אליו כקנאי דתי, תלמידו של הרב מאזוז, שהקדים וסימן את הדרך להשתלטות החרדית על הליכוד שמתגברת בימים אלה. הכל הנכון, והמצבור הזה הוא סיבה אמיתית לדאגה. קרעי היום הוא שר התקשורת של מדינת ישראל ואין לדעת איפה יהיה מחר, ועל אילו עוד תחומי חיינו יופקד.
אחרי היונה שנשלחה לראות הקלו המים, הגיעו המים הכבדים יותר - שר המשפטים יריב לוין. "שום צו שיפוטי לא יוכל לכפות שיתוף פעולה שלא היה עם עורכת הדין בהרב־מיארה, וגם לא יהיה". וזו לא רק הודעה לשופטים, לתקשורת, לציבור, אלא גם ליועצת – חבל על הזמן, ממילא לא נשתף פעולה איתך. הניסוח חמקמק קצת. היועצת אומנם תשמח לשיתוף פעולה כמו קבלת מפתח למנעול החדש שהותקן בלשכה, אבל על הפרק כאן לא יחסי העבודה התקינים עם הממשלה, אלא נכונותה העקרונית להקשיב לעמדות היועצת שהיא, ולא לוין או קרעי, הפרשנית המוסמכת של החוק.
וכדאי לשים לב לעוד משפט של לוין: "אי אפשר לכפות על הממשלה, ובפרט כאשר אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה, לעבוד איתה אפילו יום אחד נוסף". כדאי לשר לברר על שיתוף הפעולה של היועצת והפצ"רית עם צה"ל ושאר גורמי הביטחון. ספק אם היה יועץ שמאפשר לצבא חופש פעולה קטלני כמו שצה"ל נהנה ממנו, עד כדי סיכון מעמדה של ישראל במשפט הבינלאומי. ויש הסבורים שקו הסיכון הזה כבר נחצה.
3. ולמה לוין מסרב להתייצב בבג"ץ, כלומר למנות, כמקובל בשנתיים האחרונות, עורך דין פרטי שייצג את הממשלה? לדעת השר, על הפרקליטות לייצג אותו ולא את היועצת. אלא שהפרקליטות סבורה שהשר והממשלה פעלו בניגוד לחוק ותהליך ההדחה דינו להיפסל, ולכן עליה להתייצב לצד החוק – היועצת, במקרה הזה.
כרגיל מתנהל כאן השיח של "מי ניצח ומי הפסיד" במשולש שבין שר המשפטים, היועצת ובית המשפט העליון, שלושת הקודקודים שמרכיבים את מערכת המשפט. המטרה הסופית של ממשלת נתניהו היא להיפטר גם מהיועצת המשפטית וגם מבית משפט עצמאי. להיפטר מהמסורת המשפטית שמשרטטת גבולות לכוחו הבלתי מוגבל של השלטון.
מפסיד אחד בטוח יש כאן – הדמוקרטיה, ורכיביה המשטריים כמו הפרדת הרשויות וסכנת הכאוס בהפרת חובת הציות לבית המשפט. על כבוד ואמון שעל הממשלה להקפיד בהם מול בית המשפט חבל להרחיב. אלה כבר מותרות עתיקות שמזמן טואטאו מעל הפרק.
הסירוב של לוין להתייצב בבג"ץ ותגובתו להחלטותיו הם צעד נוסף במסלול הביזוי, ההחרמה, ערעור האמון והסירוב לציית שמובילה ממשלת נתניהו כלפי בית המשפט העליון. עוד צעד לתהום שנועדה לדרדר בה גם את היועצת וגם את השופטים. שתי ציפורים במכה אחת. לדרדר, להדיח, למנות במקומם יס־מנים שנאמנים וכפופים לשלטון.
אתמול נתנו תשעת השופטים גיבוי ורוח גבית ליועצת. ההחלטה פה אחד מערבבת ומשבשת גם את החלוקה הנפוצה־אך־מוטעית בין שופטים שמרנים לליברלים. מסתבר ששמרנות במהותה היא שמירה על שלטון החוק. דווקא האנרכיזם שבו התנהלה הממשלה בתהליך ההדחה הוא ההפך הגמור משמרנות. שמרנות היא שמירה על הכללים שנקבעו בהחלטת הממשלה להדחת היועצת; שמרנות היא לא לאפשר שינוי כללי המשחק במהלך המשחק; שמרנות היא הצגת תשתית עובדתית מבוססת לטענה שאי־אפשר לעבוד עם היועצת.
התוצאה (הזמנית) היא שכל השופטים, כולל ששת הנחשבים לשמרנים, המליצו לממשלה לבטל את החלטת ההדחה ולחזור למתווה ועדת גרוניס. יריב לוין יסכים להיכנס לבדו לעזה, רק לא לקבל את ההמלצה הזו.
