שיטת ההשתלטות של ש"ס: הקמת מקווה בכל יישוב קטן
בתוך שלוש שנים המשרד לשירותי דת הגדיל פי 5 את התקציב לבנייה ושיפוץ מקוואות, שהגיע ל־93 מיליון שקל בשנה. המטרה: להקל על חזרה בתשובה ולחזק את אחיזת ש"ס בשטח. העלות הממוצעת לטבילה במקווה ביישוב קהילתי היא 220 שקל – על חשבון משלם המסים
בשנים האחרונות המשרד לשירותי דת הגדיל פי 5 את התקציב לבנייה ושיפוץ המקוואות. כיום עומד התקציב על 93 מיליון שקל בשנה. מקוואות רבים נבנים ביישובים קטנים במועצות אזוריות כדי להקל על חזרה בתשובה והתחרדות. וכמה זה עולה לנו? במקווה נשים במועצה אזורית יש 56 טבילות בממוצע בחודש בלבד. תחשיב כלכליסט מגלה שהמשמעות היא שבטווח של 20 שנה, העלות למדינה של טבילה במקווה במועצה אזורית היא 220 שקל.
בחול המועד פסח התראיין יו"ר ש"ס אריה דרעי לביטאון מפלגתו "הדרך" ואמר: "המקוואות זה תחום שבקושי קיבל תקציב. הגדלנו את הסכום מ־5 מיליון שקל ליותר מ־130 מיליון שקל. זה שינוי אדיר ומי שמכיר את השטח יודע כמה זה חשוב". דרעי לא ממש דייק במספרים. התקציב להקמה ושיפוץ של מקוואות גדל מ־18 מיליון שקל ב־2021 ל־93 מיליון שקל ב־2024, כלומר יותר מפי 5. כלל התקציב להקמת מבני דת גדל מ־37.5 מיליון שקל ב־2021 ל־131 מיליון שקל ב־2024, כלומר פי 3.5. תקציב 2024 כולל 32 מיליון שקל לפיתוח מבני דת ביישובים בחבל תקומה בדרום.
ההקצבה השכיחה להקמת מקווה חדש היא 2 מיליון שקל לשנה. לשיפוץ מקווה מוקצבים כ־200 אלף שקל. ב־2024 ניתנו תמיכות לשיפוץ 89 מקוואות בעלות של 21 מיליון שקל ונבנו 44 מקוואות בעלות למדינה של 72 מיליון שקל. במקווה בהתנחלות הר ברכה בשומרון הושקעו 1.5 מיליון שקל. במקווה בהרחבה של התנחלות שילה במטה בנימין מיליון שקל ובמקווה של ההתנחלות החרדית תל ציון - 1.5 מיליון שקל. אבל דווקא כשמדובר בהתנחלויות בודדות להקמת המקווה נוסף צורך ביטחוני. השאלה היא למה כל יישוב קטן בישראל צריךמקווה? האם באמת חיוני להקצות מיליון שקל למקווה ברמת טראמפ ברמת הגולן שבו כמה עשרות משפחות?
יש לכך שתי תשובות עיקריות. אחת שטבילה במקווה היא מרכיב מאוד מרכזי בחזרה בתשובה של נשים ומשפחותיהן. לכן בניית מקוואות על כל גבעה היא חלק ממפעל ההחזרה בתשובה, כמובן על חשבון משלם המסים. עוד תשובה היא שמשפחה דתית בדרך כלל לא תעבור לגור ביישוב או שכונה שאין בהם מקווה, ולכן בניית מקווה היא למעשה פתח להתחרדות. אלו הסיבות לכך שש"ס מפנה כמעט את כל תקציב מבני הדת למקוואות ולא להקמת בתי כנסת. בכל מקרה, המשמעות של 133 הקצבות למקוואות ב־2024 היא גם 133 קהילות ומועצות דתיות שיודעות לאיזו מפלגה חייבים תודה.
מחצית מהמקוואות נמצאים ביישובים קטנים
על פי נתוני דו־שנתון הדת והמדינה החדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בישראל פעלו 902 מקוואות נשים ב־2022. עקרון המקווה על כל גבעה מתבטא בכך שכמחצית מהמקוואות (445) ממוקמים במועצות אזוריות, כלומר ביישובים כפריים. זאת, אף שרק 11.5% מהתושבים היהודים מתגוררים במועצות כאלו. ממוצע הטבילות החודשי במקווה במועצה אזורית הוא 56 טבילות, כלומר פחות משתי טבילות ביום. יש מועצות אזוריות שבן יש רק 20 טבילות בממוצע בחודש.
המשרד לשירותי דת תקצב ב־2024 הקמת מקווה ב־2 מיליון שקל. המשמעות היא שבחישוב מאוד זהיר ל־20 שנים, העלות של תקציב הפיתוח לטבילה אחת במועצה אזורית שווה למשלם המסים 150 שקל. המקווה מייצר משרה של בלנית שאפשר לתת למקורבים כשהשלמת הכנסה. ש"ס השקיעה משאבים פוליטיים רבים בקדנציה הזו ביצירת תקציב שיאפשר לה למנות בלניות ללא הגבלה.
אם נוסיף לתחשיב את עלויות שכר הבלנית (3,200 שקל בממוצע ברוטו לחודש, לפי נתוני המועצות הדתיות) ועלויות הפעלת המקווה (2,900 שקל לחודש לפי נתוני המועצות) ונחלק במספר הטבילות, נמצא שהעלות התפעולית של כל טבילה היא 110 שקל. כלכליסט הניח שכר נמוך לבלנית חדשה והוצאות תפעול נמוכות על מקווה פחות פעיל ולכן חישב 70 שקל. יחד עם עלות הבנייה (150 שקל לטבילה כאמור) זה יוצא עלות ממוצעת למשלם המסים של לפחות 220 שקל בממוצע לטבילה במועצה אזורית. אבל זה כאמור ממוצע. במועצה האזורית חבל מודיעין במרכז הארץ יש רק 20 טבילות בממוצע בחודש ובמועצה האזורית לכיש 24. תחשיב של עלות טבילה ממוצעת במועצה כזו יכול להתקרב ל־500 שקל. מנכ"ל המשרד לשירותי דת יהודה אבידן בתגובה: "לא שווה התייחסות".
עזבו את הגיוס, העיקר הג'ובים
במרץ האחרון עמדה בפני המפלגות החרדית השאלה אם למנוע את העברת התקציב ולהפיל את הממשלה בגלל אי־העברת חוק ההשתמטות. בעוד בכירי יהדות התורה ניסו ליצור קצת מתח לפני שיתקפלו, דרעי כלל לא הסתיר שפירוק הממשלה לא עומד על הפרק. ואכן, המצב של שתי המפלגות שונה. כמעט כל מה שחשוב ליהדות התורה בממשלה הזו – חוק ההשתמטות, תוספת תקציב לישיבות, תוספת שכר למורים – נחסם. אבל ש"ס היא מפלגת שטח שמאמינה בג'וב פה ומקווה שם. לכן היה חשוב לה מאוד שקודם יעבור תקציב שיבטיח את המשך הזרמת התקציבים והיא תספיק למנות כמה שיותר רבנים. רק אחרי שהתקציב עבר, ש"ס התחילה לאיים בנושא ההשתמטות.
את העיקרון של מתן כמה שיותר תמיכות לכמה שיותר גורמים מימשה ש"ס במשרד לשירותי דת גם כשחילקה ב־2024 לראשונה 60 הקצבות בהיקף כולל של 2.4 מיליון שקל למטרת בנייה או פיתוח של "עירוב" – גדר סמלית שכוללת עמודים וחוטים והופכת את כל השטח שבתוכה לרשות אחת, מה שמאפשר טלטול חפצים בשבת. השאלה היא האם באמת מדינת ישראל צריכה לממן כל צורך דתי. מימון העירובים הוא דוגמה לחגיגת הכספים הקואליציוניים במאי 2023.
התקציבים למקוואות ולעירובים הם רק חלק מבניית תשתית השטח של ש"ס. עוד דוגמה ליצירת תחושת המחויבות של מקבלי הטבות היא כרטיסי המזון שמזוהים עם דרעי. רק בעקבות התערבות בג"ץ נאלצה ש"ס לחלק אותם בצורה שוויונית ולא תוך העדפה ברורה לאברכים. בעניין זה מסתמנת בש"ס "שיטת מצליח". היא מנסה להעביר החלטה שתקנה לה מונופול מוחלט על המשאב שמחולק ואז מתחילה להתקפל בזהירות בתקווה למקסם ככל האפשר את האפליה. דוגמה מובהקת נוספת היא חוק הג'ובים הרבניים. הגרסה הראשונה של החוק היתה מאפשרת יצירת יותר מ־1,000 משרות רבניות חדשות ללא זכות וטו לרשויות המקומיות. על פי שנתון הדת והמדינה, יש היום 488 רבנים בשירות המדינה, כך שהיה מדובר ביותר מהכפלה של מספר הג'ובים הרבניים.
הגרסה הראשונה נחסמה על ידי הליכוד בשל התנגדות מרכז השלטון המקומי. זאת, מאחר שהרשויות המקומיות מממנות 60% מתקציבי המועצות הדתיות, והחוקים האלה היו מטילים מעמסה תקציבית כבדה על הרשויות המקומיות. גרסה מתונה יותר שבאה אחריה איפשרה מינוי כמה מאות רבנים. אותה טרפדה עוצמה יהודית בדרישה שהשר איתמר בן גביר יצורף לקבינט המצומצם.
מאגר ג'ובים לש"ס במועצות הדתיות
בסוף 2024, כשהבחירות נראו אופציה אפשרית יותר ויותר, החלה ש"ס בתהליך פשרה. התהליך כלל שני מרכיבים. אחד היה העברת חוק ג'ובים עוד יותר מצומצם שלפיו הממשלה תהיה רשאית לתקצב שכר ותקנים במועצות דתיות ללא מימון תואם מהרשויות המקומיות. זה הביא להסרת ההתנגדות של השלטון המקומי. ההצעה מוסברת ברצון למנות רבנים, קייסים ובלניות, אבל בפועל היא מאפשרת לממן כל משרה במועצות הדתיות. ש"ס סירבה לכל מגבלה על שיקול הדעת של השר לשירותי דת בהפעלת תעשיית ג'ובים.
המרכיב השני של עמדת הנסיגה של ש"ס היו תקנות הג'ובים שעליהן חתם השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי בנובמבר. התקנות קבעו ש־50% מהנציגים יחייבו את הסכמת השר. יחד עם יו"ר המועצה הדתית וחברי מועצת הרשות מש"ס הובטח לש"ס רוב כמעט בכל המקרים. בכך נשללה מתושבי היישוב היכולת להשפיע על בחירת הרב שלהם. במקביל פתח מלכיאלי בהליכי בחירות בכ־50 יישובים.
גם הפעם היה מדובר בשיטת מצליח. ארגון הרבנים צהר וארגון עתים הפועל להפיכת שירותי הדת לידידותיים, עתרו לבג"ץ בטענה ש"מדובר בניסיון השתלטות פוליטי של השר לשירותי דת על הליכי בחירת רב עיר תוך דחיקת קולם של התושבים, וזאת בניגוד לחוק, מתוך שיקולים פוליטיים זרים ובחוסר סבירות קיצוני". הפעם ש"ס הבינה שהזמן דוחק, ומיהרה להתפשר. היא הסכימה לנוסח תקנות חדש, ששלל מהשר את זכות הווטו על נציגי הציבור שמועצת העירייה ממנה. עם זאת, היבטים בעייתיים אחרים בתקנות כמו בחירת הרב לכל החיים לא בוטלו. "אני מקווה שנצליח למנות קרוב ל־50 רבנים נוספים", אמר דרעי ל"הדרך".
ש"ס מסבירה את חוקי הג'ובים שלה בצורך ליצור מנגנון שיאפשר לכפות בחירת רבנים. זאת, בשל הקשיים שמערימים ראשי ערים שלא רוצים רב ורואים בו הוצאה מיותרת ומקור לחיכוכים ומאבקי דת. אבל יש תפקיד שהבחירה שלו לא פחות מסובכת – ראש המועצה הדתית – אך ש"ס ממש לא מגלה עניין ברפורמה שתייעל את בחירתו. הסיבה לכך היא שכאשר לא בוחרים ראש מועצה דתית – השר לשירותי דת ממנה ממונה על המועצה הדתית, כלומר מדובר במאגר ג'ובים ענק למקורבים.
שיטת הממונים ביטלה למעשה את הדמוקרטיה ברוב שירותי הדת. על פי דו־שנתון הדת והמדינה, עד סוף הקדנציה הקודמת ברשויות המקומיות (תחילת 2024) הורכבו רק 58 מועצות דתיות (45%). בשאר 71 המועצות כיהנו ממונים מטעם השר לשירותי דת במהלך כל הקדנציה. גם ברוב המועצות שהורכבו, הדבר נעשה רק בחלק השני של הקדנציה, וברוב התקופה כיהנו בהן ממונים.
