סגור
פרופסור איל פרוכטר מנהל הרפואי ומייסד-שותף בעמותת עיקר
פרופסור איל פרוכטר מנהל הרפואי ומייסד-שותף בעמותת עיקר (צילום: אוראל כהן)
ראיון

"לא בטוח שהיה חיוני בשלוש בבוקר לעדכן את כולנו שתקפנו באיראן"

“דריכות מתמשכת היא בעייתית. אפשר היה להוציא הודעת פוש רגילה על התקיפה, ולא להעיר את כולם". פרופ’ פרוכטר מסביר על ההשפעה הנפשית של מצבי חירום ועל הדרכים לפרק את המוקש שנקרא “פוסט־טראומה”: “יש להתמקד בדברים הטובים שקורים בתוך האירועים”  

פרופ' איל פרוכטר, המנהל הרפואי ומייסד־שותף בעמותת "עיקר", שפועלת לשיפור הטיפול בטראומה בישראל, יו"ר המועצה הלאומית לפוסט־טראומה, לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל ולשעבר מנהל החטיבה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם ובבית החולים מעלה הכרמל – המלחמה הזו התחילה באמצע הלילה עם צפירה והתרעה מלחיצה להיות ליד מרחב מוגן. זה היה מהלך נכון?
"השימוש הזה היה בעייתי. הצליל של ההתרעה מאוד חד וצורם, הרבה פעמים מעיר מהשינה. מעצם הצלצול והלמידה של האוכלוסייה, אנחנו מתנים את הצליל הזה עם חרדה. זה דומה לפעמון של פבלוב, שהתנה את הכלבים להפריש ריר כשהיה מצלצל. ההתניה של ההתרעה היא למצב של חרדה. אנחנו מצופים להתייחס לזה ברצינות, להתלבש בחושך ובמהירות, לא להתפנק במיטה. זאת הלמידה שלנו, וכשכולנו שומעים צפירה אנחנו מזדעקים, מופתעים. היא אמורה לעורר את הרגש הזה.
"איך פבלוב הכחיד את ההתניה? צלצל הרבה פעמים בפעמון בלי להביא אוכל. חיביים לזכור את זה ולהשתמש בסירנות רק כשיש סכנה וצריך לרוץ, או למצוא דרך אחרת להעביר מסרים כאלו. האירוע בתחילת המלחמה החליש את הצימוד שצריך לקום ולרוץ. אנשים עכשיו חושבים אולי שזו עוד פעם קשקשת. גם התרעה מקדימה של שעה או 20 דקות קודם מאוד בעייתית בתפיסה הזו, כי אתה לא יודע מתי אתה מתנער. אני, כאשר שומע התרעה מתוך שינה, מכבה את הטלפון כי זו רק התרעה ראשונה. אתה שוקע שוב בשינה, וכשמגיעה ההתרעה השנייה עלולה להיות בעתה. בשימוש לא נכון אתה מבזבז את ההתניה, גורם לזה שתהיה פחות ערנות אליה.
"מעבר לכך, מבחינת הסובלים מפוסט־טראומה או ילדים שלא מבינים עד הסוף מה קורה, הדבר הזה מעורר הרבה דריכות ואי־שקט, שאני לא יודע כמה אנחנו רוצים אותם. אני מבין שזה חיוני במצב חירום. לא בטוח שזה חיוני לעדכן את כולנו שתקפנו באיראן. אם רוצים, אפשר להוציא הודעת פוש רגילה שתקפנו באיראן. לא צריך להעיר את כולם בלילה. גם ככה מגדלים דור של ילדים עם רגישות טראומטית".
חדשות? פעמיים ביום איך מתמודדים עם החרדה היום־יומית שקיימת עכשיו, עם התחושה המתמשכת של לחץ?
"קודם כל, אלו תופעות טבעיות. כיווץ שרירים, יובש בפה, דופק מהיר, דריכות. כל הזמן אנחנו על הקצה. גם כשישנים, לא ישנים שינה עמוקה ומרעננת באותה מידה. גם אם התעוררנו רק פעם אחת בלילה, אנחנו עדיין מרגישים עייפות כל היום. ההתמודדות היא שצריך להבין שזו תופעה טבעית ונכונה לגוף. הגוף צריך לזהות מצבים של סכנה ולהגיב אליהם. אבל כאשר הדריכות מתמשכת זה מתחיל להיות בעיה, ואנחנו רוצים להגביר את המשאבים הנפשיים שלנו ולאזן את ההתנהלות הזו. זה קורה בכל מצב חירום גופני. אם יש דלקת, הגוף יוצא לקרב להילחם בזיהום, ובמקביל מזעיק כוחות הרגעה בדמות אוקסיטוצין וסטרואידים שמורידים תגובה חיסונית. המטרה היא שיתחילו ירידה והתאזנות. אנחנו צריכים להתנהג בצורה הזו גם במצבים של חרדה. אם מאוד דרוכים, חייבים לעושת דברים שבעבר עזרו לנו להירגע ולמלא מצברים.
"התמודדות עם טראומה זה מאזניים. מצד אחד יש את הדרישות של האירוע, הוא יכול להיות נוראי כמו הנובה או טיל שנופל ברדיוס של חצי ק"מ, או שהעירו אותי באמצע הלילה כדי להיכנס לממ"ד, ומהצד השני יש משאבים; דברים כמו כמה אני מאמין בצדקת הדרך, כמה הילדים שלי במקום מוגן, כמה העבודה שלי מוגנת ואוכל להמשיך לפרנס את המשפחה שלי, אם יש לי קורת גג מסודרת, אם חם לי, נעים ויבש.
"וכשיש הרבה דרישות, אנחנו גם חייבים למלא את המשאבים אקטיבית. המשאבים הכי חזקים הם שלושה: ראשית, חברים. מי שנעזר הרבה בחברים, שייעזר יותר. צריך לקבוע, להיפגש ולהיעזר בחברים בצורה אקטיבית. מי שהחוג החברתי שלו פעיל ותומך, הסיכוי שלו לפתח תחלואה בעקבות טראומה נמוך יותר. שנית, לעשות דברים עם שליחות או משמעות. לי זה קל, כי הרבה פונים אליי לטיפול או עזרה. אבל הרבה אנשים העבודה שלהם היא עבודה. איפה מוצאים שליחות? אפשר לעזור לאנשים מבוגרים בקהילה. יש הורים שחייבים להיות במפעל? אני יכול להציע עזרה עם הילדים. או לבשל לשכנים שעובדים בבית חולים. להיות במצב שאני עוזר למישהו, נותן משהו. קהילתיות היא משהו שהוכח כיעיל ועוזר. שלישית, לעשות דברים שעזרו לי בעבר. אם אני אוהב לנגן בגיטרה, להתעקש לנגן. לצאת לפעילות ספורטיבית, אם הלכתי להתפלל ללכת להתפלל, ללמוד דף גמרא. קריטי למלא משאבים בכל מקרה, ויותר קריטי כשהמאמץ כל כך מתמשך כמו עכשיו. אנחנו לא בריצת 100 מטר, אלא במרתון. חייבים לעצור, לנשום, להשתמש בכלים שתמיד עזרו לנו ולשמור על רציפות תפקודית גם בתקופה כל כך קשה".
אנחנו דבוקים לחדשות בטלוויזיה ולעדכונים בסמארטפון. זה בריא לנו?
"בעקבות 7 באוקטובר התפרסם מחקר שמצא שבערך 40% התמכרו לשמיעת חדשות, ול־70% מהם זה קלקל משמעותית את איכות השינה, ולא בכדי. סדר היום כיום מעוות מאוד. יש הרבה סקרנות, אבל בחדשות אין הרבה חדש. עוד פעם האלוף מדבר, עוד פעם השר מדבר. הדברים האלו הם לופים אינסופיים. מעקב אחרי החדשות מאוד מתיש ודורש הרבה אנרגיה, וזה לא יקדם את מצב הרוח שלי או את הידע שלי. הם מקשקשים המון. אפילו ביבי לא יודע להגיד מה הולך להיות. זה תלוי מה טראמפ יעשה, מה פוטין יעשה, מה המזל שמסיט את הטיל יעשה. הדברים נורא אקראיים ואף אחד לא יודע, ולכן להיתקע מול החדשות לא מוסיף ידע. זה מגביר את הדרישות ומוריד את המילוי.
"העצה הכי טובה היא למקד את השמיעה של החדשות פעמיים ביממה. בתשע בבוקר ובשמונה בערב. ככה אתה יודע כל מה שצריך לדעת, כי דברים לא משתנים בצורה משמעותית בפרק זמן כזה. וכשיש משהו שמאוד חשוב לדעת, יש את השימוש של פיקוד העורף בסירנה. העיקר לא להחזיק את החדשות כל הזמן מולנו. לזכור שזה לא עושה טוב להסתכל כל הזמן. לא לנו, וגם לא לילדים שלנו. הילד קולט שיש דריכות נוראית, שיש מתח נוראי, שהוא צריך להיות במתח, וזה לא המסר הנכון. זה גורם לילדים להרגיש תחושה של לחץ, ולאבד מהמשאבים ומהחוסן שלהם".
איך מתקשרים את האירועים לילדים ומתמודדים עם השאלות שלהם?
"אנחנו צריכים לדבר בצורה שמותאמת לגיל של הילד. אבל צריך לשתף אותם, להסביר שהמצב לא רגיל ושיש דברים שונים, אבל שאנחנו איתך, שומרים עליך, עוקבים. לפעמים צריך לקום בלילה ולרוץ ואנחנו נעשה את זה, אבל נדאג לעשות את מהר שהכל יהיה בסדר. לא לשקר או לזייף. אם שואלים אם יש סכנה, להגיד שיש, אבל שאנחנו רצים לממ"ד בצורה אחראית, שיש אזעקות וככה מקטינים את הסכנה. צריך להגיד את הדברים האלו, כי הילד שם לב שיש שינוי.
"דבר שני הוא למצוא את הטוב. למשל, נכון שקמנו באמצע הלילה והלכנו לממ"ד או למקלט, אבל עכשיו בבוקר אפשר לקום יותר מאוחר, לשחק ולאכול משהו שאוהבים במרחב המוגן. זה יותר מורכב אם יש הורה שנמצא בצבא, אבל גם פה לא הייתי משקר. לא הייתי אומר שאבא בעזה ושניים מהיחידה שלו נהרגו אתמול, אבל כן הייתי אומר אבא גיבור ומחכים שיחזור, נקפיד לדבר איתו בטלפון כשזה יתאפשר, הוא יודע שאנחנו אוהבים אותו ודואגים לו, ובוא נצייר לו ציור. להסיח את הדעת של הילד ממחשבה לא מוחשית לעיסוק במשהו מוחשי. לצייר ציור, להקליט שיר, ליצור בובה. לעשות את הדבר הזה כדי שיעזור לשמור על האבא. יוצאים מהמופשט, שמאיים על ילדים שלא מבינים עד הסוף, לקונקרטי שהם כן מבינים. חשוב גם לא לעסוק במה יקרה אם אבא ימות. אם הילד שואל, להגיד שממש מקווים שלא, שמרבית הסיכויים שלא, שהוא יודע איך להגן על עצמו. לא להתעסק בפוטנציאל התיאורטי של המוות".
גדל פה דור של ילדים בטראומה. חצי עשור הם חיים מטראומה לטראומה – מהקורונה והסגרים ל־7 באוקטובר והמלחמה שאחריו, ומה שקורה עכשיו. הילדים שלי, בני 9.5 ו־5, לא זוכרים מציאות אחרת. איך זה משנה את הילדים, איך זה ישפיע עליהם בעתיד?
"ילדים שעברו אירועים טראומטיים ממושכים, למשל שגדלו בצפון לפני ובמהלך מלחמת לבנון השנייה או בעוטף עזה תחת טילים, זה פגע באיכות הלימודים שלהם והפך אותם למועדים יותר לחרדה ודיכאון. אירועים חוזרים מהווים סיכון, ובוודאי אירועים שהיו בהם נפגעים שאני מכיר. רמת החרדה הבסיסית, איכות החיים, ההצלחה בלימודים נפגעים, ויש הרבה יותר סיכון לפוסט־טראומה, דיכאון וחרדה. אין מה לעשות עם זה, זה החיים, אין דרך למנוע את זה".
איך מתמודדים עם זה?
"אנחנו יכולים לעודד צמיחה מפוסט־טראומה. זה הליך שמדברים עליו הרבה ב־15 שנים האחרונות. הוא מבוסס על זה שאנשים לא רק ניזוקים מטראומה אלא גם יכולים לצמוח ממנה. מדינת ישראל היא ההוכחה הכי טובה לזה, איך שצמחנו למדינה משגשת מהשואה. אנחנו יכולים לעזור להתמודד עם צמיחה מפוסט־טראומה באמצעות התמקדות בדברים טובים שקורים בתוך האירועים. למשל, שיש לנו יותר זמן לבלות ביחד ולצבור חוויות משותפות. לראות שעושים את זה ביחד או תומכים אחד בשני, כי זו הרגשה מאוד חשובה למבוגרים ולילדים. אפשר לדבר על זה שאם אנחנו בחיים כנראה יש לזה סיבה, ועכשיו אנחנו צריכים למצות יותר את מתנת החיים. ילדים מבינים את זה.
"אם יש הפוגה, אפשר לנצל את זה ולאפות עוגת שוקולד שנוכל לאכול באזעקה שיש בלילה, אף שבדרך כלל אנחנו לא מרשים שוקולד בלילה. בזמן הישיבה בממ"ד או במקלט אפשר לתת לילד דברים כמו נינטנדו, אבל צריך לתת הצדקה לנתינה, להסביר למה. צריך לתת לזה משקל. זה עוזר לשלוט ולהבין את הסיטואציה. אם יכולים לשלוט ולהבין את הסיטואציה, הסיכוי של הילד להרגיש שהוא יכול להתמודד הרבה יותר גדול. ואם הוא יכול להתמודד, אז הוא גדל. זה עוזר לעשות דברים כאלו, והנה יש לנו חוויה טובה וניצחנו את הרעים”.
פוסט־טראומה
הפרעת חרדה שמתפתחת בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי כמו מלחמה, תקיפה, תאונת דרכים או אסון טבע. הסובלים ממנה חווים תסמינים כמו פלאשבקים, סיוטים, עוררות יתר, הימנעות מגירויים הקשורים לטראומה, קהות רגשית ופגיעה בתפקוד היום־יומי