זה עובד, בערך: סטנד־אפ כסוג של תרפיה
סרטו החדש של ברדלי קופר, עם וויל ארנט כגרוש טרי שהופך לסטנדאפיסט, חמוד ונטול יומרה אך לא מאוד אמין
ברדלי קופר רוצה שנדע שעסקי השעשועים זו עבודה קשה. ״זה עובד?״ הוא הסרט השלישי שקופר - שמוכר יותר כשחקן (״בדרך לחתונה עוצרים בווגאס״, ״צלף אמריקאי״) ‑ חתום עליו כבמאי ותסריטאי. הוא גם השלישי שבו קופר עוסק בתלאותיו של אדם ששואף להיות אמן, ומשתוקק לתשואות הקהל ולהכרת עמיתיו. צריך לומר: קופר הוא במאי לא רע בכלל, שבסרטיו ניסה ללכת בדרכים קולנועיות שונות זו מזו. תחילה עם הרימייק שלו ל״כוכב נולד״ עם ליידי גאגא, שסיפר כמה קשה להיות כוכב רוק; ואז עם ״מאסטרו״, הביוגרפיה המאוד מרשימה שלו על ליאונרד ברנשטיין, שעסקה בקו הדק ומלא הלבטים והיייסורים שבין אמן וכוכב, בין גאון ובדרן; וכעת, עם ״זה עובד?״, שעוסק בעולם הקומדיה והסטנד־אפ.
במה שנראה כמו ניסיון של קופר ללכת בדרכיו הקולנועיות של נואה באומבך, ״זה עובד?״ הוא סרט ניו־יורקי קטן, חמוד ונטול יומרה על נישואים שהגיעו לסיומם. הוא מתאר את שלב האבל של בני הזוג כשהם נפרדים, ועל כך שדווקא כשמערכת היחסים מגיעה לסיומה, הם מגלים שהם מצליחים להגשים את הפוטנציאל שלהם טוב יותר בנפרד. ואגב כל זה, הסרט מספר על איך דווקא כאב ומצוקה מולידים הומור ואמנות, שזו התמה שחוזרת בכל סרטיו של קופר: אין אמנים שמחים - יצירה ויצירתיות מגיעות מרגעי משבר.
וויל ארנט משחק בתפקיד הראשי בתור אלכס, שנישואיו לטס (לורה דרן) הגיעו לסיומם, ועליו לעזוב את הבית ולמצוא לו דירה. אבל בעוד טס מיד מוצאת את האיזון שלה ומחדשת את הקריירה שלה כאלופת כדורעף לשעבר, שמקבלת הצעה לאמן את נבחרת הנשים לאולימפיאדה ב־2028, אלכס נכנס לסחרור אישי. כשהוא מגיע לשתות משהו במסעדת אוליב טרי בגריניץ׳ וילג׳ בניו יורק, ומגלה שהקומיקאים שמופיעים בקומדי סלר, בקומת המרתף של אותה מסעדה (שני מוסדות מיתולוגיים בניהולם של הישראלים נועם דבורמן ואסתי אדורם, שכבר הונצחו בלא מעט סרטים וסדרות), מקבלים אוכל ומשקה בחינם, הוא נרשם מתוך גחמה לערב מיקרופון פתוח ונעמד על הבמה כדי לספר על חייו. אלא שאז מתברר שלמרות פתיחה מעט מביכה וחסרת ביטחון, אלכס מתגלה כבעל פוטנציאל קומי והופך לסטנדאפיסט, ששופך את מועקת חייו על הבמה ומקבל על כך צחוקים ומחיאות כפיים. זה החלק הקלוש בסרט - ההחלטה האימפולסיבית לעמוד מול קהל, כמעין אקט של התאבדות פומבית, ואז ההחלטה להמשיך עם זה הלאה.
בדומה לסרט ״פאנץ׳ ליין״ (1988), עם טום הנקס וסאלי פילדס (שלרגעים ״זה עובד?״ נראה כמו רימייק שלו, כי יש בו כל כך הרבה אלמנטים זהים), סרטו של קופר מנסה להציע את הרעיון שסטנד־אפ הוא בעצם סוג של תרפיה. אנשים בקהל באים לשמוע על הצרות של הקומיקאים ולמצוא בהם הומור, הזדהות ונחמה. זו גישה מעט רומנטית ומצמצמת לעולם הסטנד־אפ, שבו כל מה שצריך להפוך לקומיקאי מצליח הוא לב שבור ולא כישרון לכתוב בדיחות מצוינות. ואם יש מגרעת עיקרית בסרט הזה, היא העובדה שאין רגע שבו נראה שלאלכס יש באמת חוש הומור, כישרון להצחיק או בדיחות טובות. אבל מבחינת קופר (שליהק את עצמו לתפקיד קטן בתור חברו של הגיבור) זו חלק מהאמירה שלו - שעל הבמה אנשים יכולים להיות הגרסה הכי אמיתית ואותנטית של עצמם.
קופר (מימין) וארנט ב”זה עובד?”. סטנד־אפ כסוג של תרפיה
