דעה
מאות האלפים שיצאו לרחובות לא הרכינו ראש, חבל שראשי המשק הפנו להם עורף
יום העצירה הוכיח שלמרות ההסתה שמשתוללת כאן בשנתיים האחרונות נגד משפחות החטופים, מאות אלפי אזרחים בוחרים להיאבק על ערכי היסוד שעליהם נבנתה המדינה מבלי להרכין ראש. חבל שראשי המשק הפנו להם עורף
חזרתי היום לעבודה לאחר שבועיים של חופש. בארץ. ניתקתי את כל הפושים בטלפון, לא נכנסתי לרשתות חברתיות, לא ראיתי חדשות. זה היה ניסיון להרגיש נורמלי. ללכת עם כל הכובד שמלווה אותי כבר שנתיים כמעט, מאז 7 באוקטובר, אבל להרגיש בלי. נקודת הבריחה הראשונה היתה אילת. אני אוהב את העיר הזו, שהיא היחידה שבה אני יכול להרגיש באמת בחופש בארץ. ים מדהים, חום שמאותת לגוף שאתה מחוץ לאזור המחיה הרגיל, מסעדות טובות במחיר מופקע וזמן להיות רק עם המשפחה. מעת לעת הצליחו לחדור את המיסוך שבניתי דיווח מייאש על עסקת חטופים שלא מתממשת, או איזו איוולת פוליטית תורנית - ובכל פעם שזה קרה הגברתי את עוצמת המיסוך: שיניתי נושא שיחה, נכנסתי למים, הפעלתי מוזיקה. העיקר לשמור על הניתוק, בכל מחיר.
ויש מחיר. עצם הניסיון להחזיק את המיסוך המלאכותי גורר תחושת אשם, אי נוחות על עצם הפריבילגיות שאתה מרשה לעצמך, לנשום בשקט במשך שבועיים. נכון, לא הצלחתי להרחיק לגמרי מחשבות שעלו בלי תכנון מראש, על הורי החטופים והלילות שלהם, על החטופים עצמם, על מה אם זה היה הבן או הבת שלי, על איך חלפו שנתיים ולא הצלחנו להחזיר את כולם, על החבר מהמילואים שנהרג. אבל בחלק ניכר מהפעמים הצלחתי, לבושתי, להשתיק את המחשבות האלה. מנגנון הניתוק פעל. זה נעים ומקל, אבל גם די מבהיל. חשבת שאי אפשר להדחיק, אבל הזמן שחולף, העובדה שהממשלה ממשיכה כאילו כלום, העומס הרגשי והעצב על ההרוגים, הפצועים והשבויים עושים את שלהם. היכולת להתנתק לפרקי זמן הולכים ומתארכים הולכת ונבנית. הגוף והנפש לא מחזיקים מעמד בלעדיה.
אם יש מעט נורמליות בימים אלה, היא לא נמצאת בבריחה ליוון או לאילת. היא נמצאת בטיפות הזיעה של אלה שיצאו לרחובות ולא נכנעו לעייפות, לאדישות ולייאוש והרימו ראש מול מכונת התעמולה הממשלתית
ההחלטה לנסות לחיות כמו אדם נורמלי במדינה נורמלית למשך שבועיים בלי רגשות אשם התרסקה סופית ביום העצירה שיזמו משפחות החטופים. עולם האשליות שניסיתי לבנות פגש את המציאות הכואבת במלוא עוצמתה. המיסוך קרס, ומצאתי את עצמי מיטלטל שוב בין התחושות המוכרות. מצד אחד, מעודד לראות מאות אלפים שיצאו לרחובות, הסירו את מנגנון המיסוך האישי שלהם וחזרו למאבק, כדי שמשפחות החטופים ירגישו שהן לא לבד בקרב להצלת קרוביהן. מצד שני, כשראש הממשלה נחפז לתקשורת ומצהיר שהמחאות מרחיקות את שחרור החטופים ושר משיחי קורא לזה סחיטה רגשית, אתה מבין את עומק השבר. הקריאה האנושית ביותר שניתן להעלות על הדעת, של אמהות ואבות ואחים המתחננים שיקיריהם יוחזרו ולא ימותו בשבי, מתויגת לא רק כקריאה פוליטית, אלא ממש כתמיכה בחמאס.
באקלים הזה אפילו פורום העסקים, שבמהלך השנתיים האחרונות הצליח לנקוט עמדה ברורה של תמיכה במשפחות החטופים, לא השכיל הפעם לאחד שורות. במקום שהחשש יהיה מפגיעה בתדמית בגלל אי־הזדהות עם המשפחות, אנשי העסקים חוששים מהזדהות עמן. עולם הפוך. החשש מצונאמי של גידופים ועלבונות, שחוטף כל מי שמעז להביע עמדה אנושית רק משום שאינה תואמת את הטירוף המוחלט של הפקרת החטופים על ידי הממשלה, מכריע. וכך, חלק מהעסקים אפשרו לעובדיהם לשבות, חלק לא, חלק לא אמרו כלום כדי לא להיתפס חלילה כמי שמזדהים עם המשפחות. אלה ש"מחזקות את חמאס". יו"ר ההסתדרות, האיש עם כוח ההתארגנות הגדול בישראל, הסתפק בהצהרה ונמנע ממעשים. נשיא המדינה שיגר עוד הצהרה ריקה. כל אחד סימן "וי" זהיר, נטול השפעה ורחוק מלהיות תואם את גודל האירוע.
ההצלחה הגדולה של הממשלה אחרי אסון 7 באוקטובר היא שבירת הקונצנזוס. הבעת תמיכה בחטופים ובמשפחותיהם הפכה לא לגיטימית בעיני חלקים בעם, ולא מדובר רק בשוליים סהרוריים. מנגד, ההצלחה הגדולה של המשפחות, שאינן נהנות מהעוצמה שבידי הממשלה, להוציא לרחובות מאות אלפים, היא זריקת עידוד. יש עדיין אזרחים רבים שמאמינים בערבות הדדית, בעיקרון הבסיסי שלא מפקירים איש מאחור - וגם בזכות שלהם למחות ובחובה שלהם למלא את תפקידם כאזרחים.
יום העצירה הוכיח שלמרות ההסתה שמשתוללת כאן בשנתיים האחרונות, רבים לא הרכינו ראש. הם בוחרים לממש את זכותם להיאבק על ערכי היסוד שעליהם נבנתה המדינה; והם דורשים לוודא שהמלחמה, שבניהם נהרגים בה, משרתת תכלית מדינית־צבאית ולא פוליטית־קואליציונית. אם יש טיפה של נורמליות בימים האלה, היא לא מסתתרת מאחורי המיסוך באילת או באיי יוון. היא נמצאת בטיפות הזיעה של כל אלו שיצאו לרחובות ולא נכנעו לעייפות, לאדישות ולייאוש, והרימו ראש ודגל מול מכונת התעמולה הממשלתית המשומנת, שמתעקשת בכל הכוח לייצר ולשמר סדר יום מעוות.
