פרשנותכשכס השיפוט מגיע לחדר חקירות
פרשנות
כשכס השיפוט מגיע לחדר חקירות
פרשות אורנשטיין־נוה ורגב נכנסות לקרבי המערכת הציבורית, שנגועה במינויים לא ראויים ואינטרסים. אבל רק אחת מהן אי אפשר להלבין בטענת "מפעל נקניקיות"
אתמול עוכבו לחקירה נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר איתן אורנשטיין וראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה. החשד: שוחד. העסקה שלכאורה נרקמה: מינוי־פינוי. מינוי אורנשטיין לנשיא תמורת פינוי שופטי נזיקין ש"נוחים" יותר לעורכי הדין הנזיקיסטים, ובהם ראש הלשכה עצמו שהוא בעל משרד נזיקין. זהו המתווה שהיום התבצע ה"פרוץ" בחקירה, שהפכה גלויה עם העיכוב. לכאורה השם אמור להיות חסוי, אבל בהודעת המשטרה נאמר "נשיא בית משפט מחוזי לשעבר". סנגורי אורנשטיין החליטו, ובצדק, לוותר על החיסיון ולחסוך את המשחק התקשורתי המוכר, המיותר והמייגע של זיהוי אותו נשיא עלום שם. לגבי נוה, נפוצה באילת השמועה שהוא נצפה בכנס לשכת עורכי הדין שמתקיים בעיר, אבל חיש מהר התבררה הטעות. לזיהוי המוטעה אחראית הקרחת של עו"ד ששי גז, שמרחוק נחזה בשגגה לנוה.
את עיכובם של אורנשטיין ונוה ניתן לראות כקדימון לעיכובה וחקירתה של שרת התחבורה מירי רגב. בין שתי הפרשות יש דמיון גדול והבדל משמעותי. הדמיון מצוי בהגדרתה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד – "כך נראה מפעל הנקניקיות מבפנים". שתי הפרשות שופכות אור על מינויים, על הקצאת משאבים ציבוריים, על דינמיקות אנושיות מפוקפקות, שבהן מתנהלים אנשי ציבור שמפקיעים לכאורה את הנכסים הציבוריים שהופקדו בידיהם לטובת אינטרסים אישיים, מקצועיים ופוליטיים.
האם הפרשה יכולה לפגוע גם בשקד? אולי גם היא תיחקר בחשד לשוחד. מההקלטות ניתן להבין שהיא מינתה את איתן אורנשטיין, בתמורה לתמיכתו של נוה במינויים שהיא חפצה בהם, בעיקר לבית המשפט העליון או במינוי דיינים. לכאורה דיל פוליטי לגיטימי. מסריח אבל כשר. אבל, הפסול הזה עשוי להפוך לפלילי אם יתברר ששקד ידעה על האינטרס של נוה במינוי שופטים "שנוחים" לו. נוה יטען, ולמעשה כבר טען, שפעל כשליחם של בוחריו עורכי הדין, שמעדיפים לנסוע למחוזי בלוד ובלבד שלא ייפלו לידיהם של שופטי תל אביב. במיוחד לא לידיה של השופטת דליה גנות שנואת נפשו. אורנשטיין בסך הכל נדרש לחסוך להם את הנסיעות, שימלטו אותם ממלתעותיה של גנות אל בית המשפט היעיל שהשופטת לשעבר הילה גרסטל בנתה בלוד.
לא בדיחות ולא סחבקיות
ועדיין אסור להקל ראש בחומרת הפרשה: סחר במינוי שופטים שמערב אינטרסים אישיים מובהקים – הרצון של אורנשטיין להתמנות מול רצונו של נוה למנות שופטים שמתאימים לתחום עיסוקו. אם המשא ומתן ומתן הזה היה מתנהל כדיון מקצועי בין לשכת עורכי הדין להנהלת בתי המשפט (דיון על מחלקת הנזיקין במחוזי תל אביב או עמדת הלשכה בעניין מינוי נשיא), לא היתה בעיה. החומרה – ואולי הפליליות – נגזרות מהשיחות בין אורנשטיין לנוה שמדגישות את ההיבט האישי, את פריעת החוב (אולי בדיחה, אבל משקפת אמת), את הדיל. קל לפטור את הסחבקיות הזו כמפעל נקניקיות, כמטבח שמי שלא מתאים לו הריח, שייצא. אבל מינוי של שופטים הוא עסק רגיש מכדי שייסגר בין אינטרסנטים שסוחרים בו ממניעים פרסונליים, שאף אם ניתן להלבינם, הם עדיין שחורים כגלימות הלובשים אותם.
ההבדל בין הפרשות נמצא בחשד הפלילי, בסעיפי העבירה הרלבנטיים. בין השוחד שמיוחס לנוה ואורנשטיין לבין הפרת האמונים שניתן לייחס לרגב. השוחד קשה יותר להוכחה. הוא דורש פיצוח המודעות של המשחד והמשוחד, כלומר פענוח צפונות מוחם ומניעיהם. ומכיוון שמדובר בחמורה שבעבירות הצווארון הלבן, דורשת ההרשעה בשוחד שההסבר להתנהגות הצדדים יהיה חד־משמעי ואינו ניתן לפרשנות מתחרה, שסבירות התרחשותה יספיק לזיכוי. הפרת אמונים, לעומת זאת, קלה יותר להוכחה מאחר שמדובר בהתנהגות שהפסול ממנה זועק למרחקים ואינו שנוי במחלוקת. גם כאן ניתן להציג פרשנות לגיטימית וכשרה לאירועים, שתערער את מה שלכאורה אינו שנוי במחלוקת, אלא שההרשעה כפופה לפרשנות גמישה יותר שמציבה את הפגיעה ב"אמון הציבור" כתנאי מרכזי, וככל שההתנהלות מקוממת יותר, קשה יותר להלבינה.
הבדל נוסף בין שתי העבירות הוא ההתיישנות. הפרת אמונים היא עבירה קלה יותר, עוון, והיא מתפוגגת בתוך שלוש שנים. השוחד הוא עבירת פשע שמתיישנת בתוך שבע שנים. לכן, סיפור אורנשטיין־נוה התיישן מבחינת הפרת האמונים והוא גבולי מבחינת השוחד. האירוע קרה ב־2017, והשאלה היא מתי נפתחה החקירה, והאם עברו למעלה משבע שנים מאז.
הראיות נראות חזקות, אבל גם הפרשנויות
בשתי הפרשות יש לכאורה ראיות חזקות. הקלטות, ווטסאפים, מסמכים שמאפשרים לשופטים להעריך בעצמם את חומרת האירוע גם ללא פרשנותיותיהן הסותרות של התביעה וההגנה. נוה אמר, או אולי "איים", בריאיון עם גיא פלג מחדשות 12, שברשותו הקלטות נוספות שירעידו את אמות הספים. מותר להניח שהאיום הזה עבד לטובתו בעבר, כשנסגר התיק נגדו בפרשת "מין תמורת מינוי" שנגע למינוי של אתי כרייף לשופטת. אלא שגם לאיומים יכול להיות גבול, והפרקליטות לא תוכל להרשות לעצמה התקפלות נוספת מול מכונת ההקלטות של נוה. אגב הקלטות, תיק 2000 (תיק נתניהו־מוזס) גם הוא מבוסס הקלטות, ומובהקות השיח השוחדי בהם נמוכה מהמובהקות בשיחות נוה־אורנשטיין, שבהן המתת והתמורה ברורות יותר ואף יצאו לפועל, מה שלא קרה בתיק 2000. בשני המקרים פרשנות הדברים שהוחלפו יכולה להיות שונה מכוונת הדוברים בהיעדר הכוונה הפלילית ובהינתן נרטיב חילופי שנופל שוב לקטגוריית המסריח אבל כשר.
ועוד הערה: שתי החקירות, זו שהחלה אתמול וזו שכנראה תתחיל, שוברות בצורת בחזית חקירות שחיתות הצווארון הלבן השלטוני־ציבורי. חזית שדממה תקופה ארוכה. היו לכך סיבות: היועצת המשפטית לממשלה ממוקדת בעניינים אחרים, משטרת בן גביר הוסטה לאפיקים חילופיים ואולי המערכות הורתעו מול ההפיכה המשטרית. ואולי, אשרי המאמין, פסה השחיתות מן הארץ. מבחינה זו שתי הפרשות הן סוג של חזרה לנורמליות, אם כי במציאות פחות נורמלית, שבה מערכות האכיפה הפכו ליעד של טינוף והשחרה מצד השלטון – הממשלה והקואליציה. מי יודע, אולי הסימטריה בין אורנשטיין לרגב תשדר סוג של "איזון" באכיפה, שתנטרל את הטענה ששוב מנסים להפיל שרה חזקה מהימין.
