ההון האנושי הערבי הוא לא רק מנוע צמיחה - אלא גם גשר לשווקים אזוריים
בצל המלחמה האחרונה מול איראן, הטלטלה ביחסים עם שותפות אזוריות, והתערבותה המחודשת של ארצות הברית - המונח "המזרח התיכון החדש" חוזר לשיח הציבורי. אך שוב, הוא זוכה לפרשנות צרה, כמעט בלעדית, של בריתות צבאיות ודיפלומטיה ביטחונית. נדמה כי נדחק לשוליים המרכיב האזרחי, הכלכלי והאנושי דווקא אלו שבכוחם לבנות גשרים כשכל השאר מתערער.
ובדיוק כאן נדרשת פעולה: אם רוצים להיות חלק אינטגרלי ומשפיע בחזון המזרח התיכון החדש - ישראל חייבת להתחיל מבפנים.
לצד הסיכונים, קיימת גם הזדמנות. בתוך החברה הישראלית נמצא אחד המשאבים הלאומיים המרכזיים שטרם מומשו במלואם - ההון האנושי של החברה הערבית. מדובר בכ־21% מאזרחי המדינה וכשליש מכוח העבודה הצעיר. אלפי צעירות וצעירים דוברי ערבית ועברית, בעלי השכלה גבוהה, ידע טכנולוגי וניסיון מקצועי מגוּון, שמכירים לעומק את התרבות, המנטליות ואופי העסקים במדינות האזור. לא רק עובדים – אלא מתווכים טבעיים, שותפים אסטרטגיים, נציגים אזרחיים שמבינים את הדיאלוג האזורי מבפנים.
שילוב החברה הערבית במשק אינו רק יעד חברתי - אלא מנוף לצמיחה, לחדשנות ולחיבורים אסטרטגיים עם שווקים אזוריים. למרות זאת, הפוטנציאל הזה נותר ברובו לא ממומש. מדינת ישראל ממשיכה להתייחס לשילוב החברה הערבית כאל "תיק חברתי", "מעשה טוב" או "חובה מוסרית". הגיע הזמן להפנים: זה אינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. ההון האנושי הערבי אינו רק מענה למחסור בעובדים, אלא קלף מיקוח אזורי ממדרגה ראשונה - תשתית אסטרטגית שיכולה לעצב מחדש את יחסינו הכלכליים ־ אזרחיים עם המרחב שסביבנו.
ב־CO IMPACT אנו פוגשים יום-יום צעירים מהחברה הערבית שמביאים עימם יתרון תחרותי מובהק לחברות ישראליות: יכולת לנהל שיח תרבותי רגיש עם שותפים מהעולם הערבי, הבנה של סאבטקסטים, הימנעות ממוקשים תרבותיים ותרגום בין־עולמות. לא כגשר תיאורטי אלא בפועל. במקומות שבהם ישראלים יהודים מתקשים לייצר אמון הם פורצים דרך.
המציאות הביטחונית המשתנה, שבה חזיתות נפתחות במקביל, דורשת לא רק חוסן ביטחוני – אלא גם חוסן אזרחי. ישראל חייבת לבחון כיצד היא בונה תשתית אזרחית־כלכלית אזורית, גם כאשר אין ודאות מדינית. ההון האנושי הערבי בישראל הוא אולי הנכס המשמעותי ביותר שיש לה - זמין, מוכשר, אך עדיין לא ממונף.
וכאן טמון כשל כפול. המדינה לא פיתחה עד כה מדיניות אסטרטגית שממקמת את החברה הערבית כחלק מהחזון האזורי שלה, ולא יצרה מנגנונים לשילוב ערבים בתפקידי מפתח עם זיקה אזורית. במקביל, המגזר העסקי ממשיך לפעול מתוך עיוורון – מתעלם מהערך הכלכלי־אזורי של ההון האנושי הזה. במקום לגייס את הפוטנציאל באופן יזום, השיח הציבורי נותר תקוע בין ניכור לחשדנות - במקום להבין שמדובר באחד המפתחות הקריטיים לעתיד הכלכלי של ישראל.
בשוק גלובלי ומרושת, שבו הזירה התרבותית והכלכלית אינה פחות חשובה מהביטחונית – דווקא החיבורים האנושיים מעניקים יתרון אסטרטגי. אם ישראל רוצה באמת להשתלב במזרח התיכון החדש – היא חייבת להתחיל מבפנים. זה לא רק המעשה הנכון - זו האסטרטגיה החכמה.
החברה הערבית בישראל היא הפתרון. לא "מגזר" - אלא נכס. לא קהל יעד - אלא קו חיבור אזורי. עכשיו רק נותר שמישהו יפתח את העיניים ויפעל.
שאדי חדאד הוא מנכ"ל קו אימפקט
