בלי מסיכות: ההפיכה המשטרית כבר לא מתביישת, הדיקטטורה יוצאת לאור
אחרי כנס חורף של הכנסת, שבמהלכו נמשכה ההידרדרות לתהומות של גזענות, הפקרה, ופופוליזם, כנס הקיץ שייפתח השבוע מבשר רעה עוד יותר גדולה. בחינת הצעות החוק החדשות שעל שולחן הכנסת מגלה לא רק שמאמצי הממשלה עד כה בהחלשת מערכת המשפט היו רק קדימון למה שמצפה לנו בחודשים הקרובים, ההפיכה המשטרית מתרחבת, משתכללת ובדרך להפוך למפלצתית מאי פעם.
לאחר שמיצתה את התקפתה על מערכת המשפט, לפחות בעתיד הקרוב, הממשלה הכניסה לכוונת ההפיכה המשטרית את התקשורת, החברה האזרחית והאקדמיה – שלושה שומרי סף, שעד היום כמעט ולא חשו במלתעות ההפיכה המשטרית. שורה של הצעות חוק מאיימות להשתיק כל קול שאינו קולו של הממשלה ולהנחית מכת מוות אנושה על מאות ארגוני זכויות אדם, פיוס ושלום באמצעות הטלת מנגנוני מס דרקוניים בניסיון לחנוק אותם תקציבית.
וזו רק ההתחלה, במושב זה נראה כי הממשלה מכוונת גם לבניה של יכולות ותהליכים חדשים - יצירת תשתית לשלטון דיקטטורי. על שולחן הכנסת מונחות מספר הצעות חוק המבקשות להגביר את שליטתה של הממשלה על האזרחים ועל תודעתם: הרחבת סמכויות מעצר ומעקב, הפחתת פיקוח שיפוטי על גופי אכיפה, השתלטות על גופי התקשורת, וניסיון לשלוט בזהות הציבורית והלאומית דרך חקיקה על הגירה, אזרחות וייצוג.
הנחת התשתית החדשה נעשית גם באמצעות עיוות מושגים דמוקרטיים וניכוסם כדי להשמיד את המהות שלהם. כך למשל, מונחים כמו "ייצוג הולם", "העדפה מתקנת" ו"שוויון" עוברים עיצוב מחדש באופן הפוגע דווקא בקבוצות מוחלשות ומשרת את הקבוצות שנהנות מייצוג-יתר ומכוח-יתר. במקביל, מתקיים מאמץ שיטתי למחיקת הזהות הפלסטינית ולהגבלת חופש הביטוי והמחאה תחת הכותרות של "מאבק בטרור", "ביטחון המדינה" ו"מאבק בפשיעה חמורה".
באופן מצטבר, מהלכי ההרס של המוסדות הישנים ובנייתם של המוסדות החדשים יוצרים מערכת שתאפשר לשלטון לפעול בלי ביקורת אפקטיבית ובלי אתגר מהותי מצד החברה האזרחית, התקשורת או מערכת המשפט – מרכיבים שהם בלמים חיוניים בדמוקרטיה. תשתית כזו מייצרת משטר סמכותני, שאין יכולת אמיתית להתנגד לו.
כמו בכנסים הקודמים, הממשלה ממשיכה באסטרטגיה של ייזום וקידום מספר רב של הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות בו-זמנית, באופן שמייצר אפקט מכוון של "הפצצת שטיח". קשה לדעת אילו מההצעות הן הצהרתיות בלבד ולא יתקדמו מעבר לשלב הנוכחי ואילו יתקדמו ויחוקקו בפועל, קשה להחליט במה יותר חשוב להיאבק, וכמעט בלתי אפשרי להיאבק בכולן בבת אחת. אך עצם הנחתן של הצעות החוק על שולחן הכנסת, גם אם לא כולן יבשילו לחקיקה, יוצרת אפקט מצנן ומייצרת לגיטימציה לרעיונות קיצוניים שבעבר היו נחשבים מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי במדינה דמוקרטית, ולכן אין אלא להתייחס ברצינות ובתקיפות לכל ניסיונות החקיקה- גם ההצהרתיים.
במהלך השנתיים וחצי האחרונות לממשלה היה רוב מוחלט בכנסת לקדם כל חקיקה. ההתגייסות של אזרחים ואזרחיות למאבק ציבורי בלתי מתפשר, יצרה תנועת מחאה מהגדולות בהיסטוריה העולמית של מחאה (בהתאמה לגודל האוכלוסיה בישראל). תנועת מחאה זו הצליחה באופן מאוד מרשים לבלום ולמתן הרבה מתהליכי ההפיכה. למרות ההשתלטות של בן-גביר על המשטרה, מצליחה תנועת המחאה להמשיך ולהפגין באופן משמעותי, ובשבוע שעבר אפילו ראינו שאחד מהשוטרים האלימים ביותר שבן-גביר ניסה לקדם נאלץ לעזוב את המשטרה. יחד עם זאת, המחאה עוד לא התחילה להתמודד עם בעיות העומק של הדמוקרטיה בישראל- הכיבוש והאפליה המוסדית העמוקה של החברה הערבית. הממשלה זיהתה את החולשה הזו של המחאה ולכן היא משנה כיוון על מנת לחבל ביסודות הדמוקרטיים בצורה שלא תעורר תגובה ציבורית.
ההבנה של המהלכים שהממשלה מתכוונת לקדם צריכה להיות קטליזטור לשינוי במחאה. אנו נדרשים ליצירת תשתית להמשך המאבק האזרחי באופן שמציע שותפות אמיתית לחברה הערבית, מאבק שלא יתקפל בכל פעם שהממשלה שולפת את המילה "טרור" באופן לא רלוונטי על-מנת לייצר פרקטיקות של דיכוי. אנחנו כבר יודעים שמאבק נחוש ובלתי מתפשר יוכל לעכב את התהליכים המסוכנים והמבעיתים איתם אנו נדרשים להתמודד. כעת הממשלה מציגה לנו אתגר שהוא גם הזדמנות להעמיק את המחאה מעבר לסוגיות ההפיכה המשפטית.
הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח בישראל
