משפט שדה
כשהדמוקרטיה מצטמצמת, זכות השביתה מתרחבת
בספטמבר 2024 אסר בית הדין לעבודה על ההסתדרות לשבות לאחר רצח שישה חטופים בעזה. כעת מגיע פרופ' מרדכי מירוני, מבכירי המומחים לדיני עבודה בישראל, ומציע להרחיב את זכות השביתה
1. שינוי פרדיגמה
גם המטרות של הארגון הן עילה להשבתה
פרופ' מרדכי מירוני הטיל בשבוע שעבר פצצה כאשר משך את השטיח מתחת לאבחנות המקובלות בדין הישראלי בין שביתה כלכלית מותרת מול שביתה פוליטית אסורה. "יש להתיר", אמר, "שביתה כללית בנושאים חברתיים ציבוריים, כמו זו שהכריזה ההסתדרות בחודש ספטמבר 2024 בצל רצח ששת החטופים, וגם לא לתחם אותה בזמן" והוסיף: "יש לאפשר לארגוני העובדים חופש מלא להחליט להפעיל את נשק השביתה בהתאם לכללים הקבועים בחוקתם בכל נושא שנראה חשוב דיו לעובדים ולארגון העובדים כדי להצדיק את המחירים של השביתה".
בכך משחרר מירוני את ההסתדרות מכבילת השביתה לעילות המסורתיות – שביתה שהיא לגיטימית רק כשנובעת ממניעים כלכליים. מירוני מנתץ את הפרדיגמה הזו ומרחיב את הצדקות השביתה - גם לכללים הקבועים בחוקת ההסתדרות (למשל, "בניין חברת עבודה ורווחה דמוקרטית, חופשית, מתקדמת"), אבל גם הרבה מעבר לכך: "כל נושא שנראה חשוב דיו לעובדים ולארגון העובדים".
מירוני, בן 80, נמרץ ופורה כתמיד, נחשב מגדולי המומחים במשפט העבודה. הוא התנסה בכל רבדיו למעט שיפוט - עריכת דין, גישור, אקדמיה. את דבריו נשא בכנס האגודה למשפט עבודה באילת בשבוע שעבר. התזה נועדה להפיח רוח גבית חזקה במפרשיו של משתתף נוסף בכנס, יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד. הדהירה לכיוון משבר חוקתי, לסכנת אי־ציות הממשלה להחלטות בג"ץ, חילצה ממנו את האיום בהשבתת המשק. אם משבר חוקתי נגזר מהתנגשות בין ממשלה לבג"ץ, במקרה הזה ההתנגשות הצפויה היא בין ההסתדרות לבין בית הדין לעבודה. כמו בספטמבר 2024 בשביתה על החטופים.
2. שאלה של הגדרה
בין "דגל שחור" למהלכים שאינם פוליטיים
מלבד בר־דוד, האזינה להרצאה גם נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, הדס יהלום. בספטמבר 2024 נימקה יהלום את צו המניעה שהוציאה נגד השבתת המשק לאחר רצח ששת החטופים בידי חמאס: "לא הובהר הקשר בין הרג חטופים לבין היבט כלכלי למשק".
מירוני חזר בדבריו לרצח החטופים והצדיק אותו כמחולל שביתה. הוא נתלה בשני אילנות גבוהים. ראשית, בפדוי השבי אלי שרעבי, שהבהיר ש"חטופים זה לא ימין או שמאל זה ישר, זה לא פוליטי". שנית, ב"דגל השחור" שטבע השופט בנימין הלוי בפרשת כפר קאסם. "כאשר ההסתדרות הכריזה על השביתה בנושא החטופים", אמר מירוני, "היא עשתה את שמצווה עליה על ידי בית המשפט בהתייחסות שלו לפקודה בלתי חוקית בעליל. עיניה לא היו עיוורות ולבה לא היה אטום. היא הרגישה וראתה בבירור את הדגל השחור המתנופף מעל התהליכים והתרחישים שעוברים על החברה הישראלית ופעלה בדיוק בהתאם למצופה ממנה. משפט העבודה היה אמור ללכת עמה".
אלי שרעבי ו"הדגל השחור" מנטרלים לכאורה את עילת השביתה מהאזור הפוליטי האסור, שאליו תייגה אותו הנשיאה יהלום.
3. שיקולי חירום
הדין נדרש להתאים את עצמו למתקפת השלטון
דיני העבודה מבחינים בין השביתה הכלכלית המותרת, השביתה הפוליטית האסורה ויציר הכלאיים של השביתה ה"מעין־פוליטית" - שביתה שעוסקת במדיניות הממשלה, אבל יש בה כדי להשפיע גם על ענייניהם המקצועיים של העובדים. במובן זה ההפיכה המשטרית רלבנטית יותר משחרור החטופים. ככל שההפיכה תסלים לכדי סירוב לציית לבג"ץ, היא תשפיע על המשק כפי שמזהירים מרבית המומחים: באמצעות הורדת דירוג האשראי של המדינה, בפגיעה בעצמאות בתי המשפט שתוביל לפגיעה בהשקעות ובנכונות לשיתופי פעולה כלכליים בינלאומיים.
עו"ד דפנה שמואלביץ המתמחה בדיני עבודה הבחינה במאמר לכלכליסט בין שחרור החטופים והמשבר החוקתי שמאיים בפתח. להערכתה, "הפעם התוצאה צפויה להיות שונה, וקיים סיכוי סביר שבית הדין יימנע מהתערבות בשביתה הצפויה, המתואמת בין המעסיקים הפרטיים וההסתדרות, ויאפשר את המשך המחאה על אף אופייה הפוליטי".
ההבדל העיקרי לטעמה הוא ש"מי שמבקש סעד מבית הדין (המדינה במקרה זה) חייב לבוא בידיים נקיות. ככל שהמדינה לא תמלא אחר החלטת בג"ץ, לא תושט לה עזרה מערכאה שיפוטית נמוכה יותר, הכפופה להחלטות בית המשפט העליון". ומסכמת שמואלביץ: "אם לא די בכל הטיעונים המשפטיים לאי־התערבות בית הדין בהפסקת המחאה המתוכננת, אפשר להסתפק בנימוק מציאותי בולט: אם הממשלה אינה מכפיפה עצמה למערכת השיפוטית ושלטון החוק, מה הדרך שנותרה לציבור כדי לשמור עליו?... אם כוחו של הריבון מחוסר הגבלות, אין הצדקה מוסרית לכבול את הציבור בלבד לשמור על הכללים שהופרו".
חגי ורד ממשרד הרצוג, עורך דין בולט נוסף בתחום העבודה, כתב ב־N12: "שעת חירום מחייבת צעדי חירום, ומצדיקה הסתכלות אחרת ובחינה של אותן מגבלות שחלות בשעת שגרה". ולנוכח המתקפה על הדמוקרטיה הוא מסכם: "בתי הדין לעבודה נדרשים בנסיבות האלה לזנוח את אותן אבחנות ואת אותם מודלים הרלבנטיים לשביתות ולסכסוכי עבודה. הסתכלות של בית הדין לעבודה על כל אותן תופעות של התנגדות לריסוק הדמוקרטיה באופן שיוצא מתוך הקונבנציות ומההגדרות התקפות לימי חולין היא לא רק סבירה. היא מתבקשת ומתחייבת".
4. כוח מוסדי
הקשר הישיר בין הזכות להפגין לזכות לשבות
את הטיעון של שני עורכי הדין מתקף ומחזק מירוני. לא רק במעטפת אקדמית אלא גם מוסדית־ארגונית. "פרט להסתדרות", טוען מירוני, "אין בחברה הישראלית גורם חוץ־ממשלתי אחר שבכוחו להדריך ולהוביל מאבקים מקצועיים וחברתיים מעמדה של אחריות לאומית ממלכתית". ואת המעמד הזה, את הקטגוריה המיוחדת של ההסתדרות, הוא מפרש ככזה שהמחוקק נתן לה "חופש מוחלט ושיקול דעת לגבי נושא או מטרות השביתה".
מירוני מרחיב את המסלול הזה עד כדי השוואת "חופש השביתה" ל"חופש ההפגנה". הוא כותב: "שביתה כללית בנושאים חברתיים־ציבוריים היא סוג של הפגנה. בדומה לשביתה, גם בהפגנה יש בדרך כלל פוטנציאל לפגיעה בזכויות יסוד של אחרים ושל מעורבים, לרבות בזכות הקניין. אף על פי כן, הכלל בדיני הפגנה הוא שכדי להחליט אם ההפגנה מותרת, אין בוחנים את עילת או נושא ההפגנה (חוץ ממקרים קיצוניים של הסתה לאלימות או גזענות). כל מה שנדרש הוא להודיע למשטרה כדי שתיערך לשמירה על שלום הציבור".
למעשה מירוני פונה לבתי הדין לעבודה ליישר קו עם בג"ץ ולהתערב בשביתה רק במקרים של פגיעה בשלום הציבור - פגיעה בשירותים חיוניים. זו לשיטתו התפיסה החדשה של ארגוני העובדים כתנועה חברתית. בעבר פעלו ארגוני זכויות אדם למען זכויות עובדים, ובמקביל נוצרה מגמה הפוכה: "ארגוני עובדים חורגים מהפרקטיקה המסורתית של התמקדות בהגנה על זכויות העובדים ומשתמשים בצעדים ארגוניים למחאות ולמאבקים חברתיים־ציבוריים".
הדרישה ששביתה תתמקד רק בתנאים כלכליים מבטאת תפיסה מיושנת שמנמיכה את העובדים, סבור מירוני, כאילו שהדבר היחיד שחשוב להם זה שכר ותנאי עבודה. "הרדוקציה הזו מקוממת", הוא מסכם, "והיא פוגעת בכבוד האדם של העובדים שהאינטרסים שלהם כוללים גם אינטרסים חברתיים כלליים. בפועל, לא פחות ואולי יותר חשוב לעובדים באיזו חברה הם רוצים לחיות ובאיזו מערכת ערכים היא דוגלת".
