פסק דין הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית: הסכם או לא הסכם
פסק הדין שנוגע בעסקת הפטריארכיה חושף לא רק דרמה כספית – אלא גם התלבטות עקרונית בשאלת תוקפם של הסכמי ביניים
לאחרונה קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית וביטל את פסק הדין שחייב אותה לשלם שלושה-עשר מיליון דולר לחברת הימנותא (חברה בשליטתה של קק"ל).
אף שתוצאת ההליך תפסה כותרות רבות, העניין האמיתי שבפסק הדין אינו בהכרח בתוצאתו האופרטיבית, אלא בהתייחסותו של בית המשפט העליון לסוגיה המעסיקה תדיר את המשפט הישראלי: דיני כריתת החוזה, ובפרט שאלת תוקפו של הסכם ביניים שנערך בין צדדים. סיכום הביניים שנדון בפסק הדין נערך בנסיבות של מעשה תרמית (כך נקבע), שחברת הימנותא נפלה קורבן לו, בקשר לעסקה במקרקעי הפטריארכיה. לפטריארכיה אומנם לא היה קשר לתרמית, אולם במסגרת של הסכם פשרה היא לכאורה התחייבה לפצות את הימנותא. בבית המשפט העליון הוחלט ברוב דעות (כב' השופטים גרוסקופף ווילנר), לקבל את עמדת הפטריארכיה ולבטל את החיוב הכספי שהוטל עליה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפסק דין מפורט קבע כב' השופט גרוסקופף כי "מסמך סיכום הישיבה" שהתקיימה בין הצדדים איננו חוזה מחייב אלא לכל היותר הסכם ביניים מוקדם לניהול משא ומתן (ותו לא); וכי בנסיבות העניין גם לא התקיימו הדרישות הפורמליות להכרה בתוקפה של עסקה במקרקעין, דוגמת דרישת החתימה על המסמך והדרישה כי העסקה תיעשה בכתב.
שינוי מגמה?
יש שיסברו שפסיקה זו מבטאת "שינוי מגמה" בפסיקת בית המשפט העליון. שהרי בית המשפט העליון נקט בעבר גישה נדיבה ביחס להכרה בתוקפם המחייב של הסכמים, לרבות הסכמי ביניים שהצדדים החסירו בהם עניינים מהותיים רבים, ואפילו הסכמים שלא נקבעו בהם באופן סופי וברור התמורות המוחלפות בין הצדדים. יתר על כן, גם במקרים שבהם דובר בהתחייבות עקרונית וכללית בלבד לנהל משא ומתן עתידי, בית המשפט הביע נכונות לאכוף את העסקה וליטול על עצמו את התפקיד של קביעת מרבית תוכנה, ואף אכף על הצדדים לנהל משא ומתן ולהגיע בעצמם לעסקה (כך לדוגמה פסק כב' השופט גרוסקופף עצמו בעניין עג'מי נ' נווה שלום). גם לעניין דרישות פורמליות להכרה בתוקפה המחייב של עסקה במקרקעין קבע בית המשפט העליון בעבר שאין כל קדושה בחתימה; שגם קבלה מעורפלת שלכל היותר מעידה על עסקה עומדת בדרישת הכתב בעסקת מקרקעין, ואף כי בהיעדרו המוחלט של מסמך כתוב ניתן, במצבים המתאימים, לאכוף עסקה במקרקעין.
ובכל זאת, ספק אם מדובר בשינוי כיוון עקרוני. חלק נכבד של פסק הדין של שופטי הרוב הוקדש לקביעות עובדתיות בנוגע לאי-כוונת הצדדים להתחייב בהסכם הפשרה בנסיבות המיוחדות הנדונות, ולאיבחון נסיבות אלה מפסקי דין אחרים שבהם בית המשפט הגיע למסקנה אחרת. ההכרעה נסבה לפיכך, לפחות בחלקה הגדול, על התוצאה הסבירה בעובדותיו המיוחדות של הסכסוך הספציפי, לא על שינוי טון כללי. בסופו של יום, בית המשפט נותר עקבי למגמתו הקודמת: כל אימת שבית המשפט משתכנע בקיומה של כוונת התקשרות רצינית – (מה שאין כן לדעתו במקרה הנוכחי של הפטריארכיה) - נסללת הדרך להכרה בתוקפו של ההסכם, לרבות הסכם ביניים חלקי.
"ולו כהערת אזהרה לעתיד"
עניין הראוי לציון הוא העובדה שמעבר לניתוח המשפטי הפורמלי ולתוצאתו הקונקרטית של פסק הדין, ביקש כב' השופט גרוסקופף, בעמדת יחיד, גם לקבוע מסמרות עקרוניים בנוגע לדיני כריתת החוזה הראויים בעיניו, באופן החורג מנסיבות המקרה הנדון. ברטוריקה פתוחה קבע, "ולו כהערת אזהרה לעתיד" שיש מקום למתן את הגישה הנכונה להכיר באופן נדיב בתוקפם של הסכמי ביניים "ולקבוע כללים נוקשים יותר להכרה בתוקפו המחייב של מסמך ביניים". את דבריו אלה חתם באמירה העקרונית-כללית שלפיה: "טוב נעשה אם... נשיב לדיני החוזים הישראליים... מידה מסוימת של פורמאליזם".
"הערת אזהרה לעתיד" זו דורשת הערת אזהרה משל עצמה. אחת ממטרותיו המרכזיות של בית המשפט העליון היא לכוון התנהגות ולהבהיר את הדין, ובכך לצמצם ככל הניתן מחלוקות וספקות בכל הנוגע לתוכנו. בעוד שעל פניה הערתו העקרונית של השופט גרוסקופף שואפת להגשים מטרה זו, יש בסיס לסברה שהשפעתה דווקא הפוכה. מאחר שעמדת היחיד העקרונית מבקשת לכאורה להכתיב מגמה נבדלת, ואף סותרת, בהשוואה לעמדה הרווחת בבית המשפט העליון, היא עלולה להקשות על זיהוי ההלכה הכללית העולה מן ההכרעה הספציפית ולהוליד חוסר בהירות. ואכן, הניסיון מלמד שכאשר ננקטה רטוריקה דומה בפסקי דין אחרים - שבהם שופטי העליון הביעו עמדות עקרוניות מנוגדות בנוגע לדין - הדבר הוליד אי-וודאות בקרב מתדיינים וערכאות נמוכות בכל הנוגע לזיהוי ההלכה הנוהגת.
כותבים:
ד"ר אפי צמח, מרצה לדיני חוזים, חבר סגל בכיר בפקולטה למשפטים, המכללה האקדמית נתניה
עו"ד גדעון אבן-אור, שותף במחלקת ליטיגציה ויישוב סכסוכים בפירמת עוה"ד AYR - עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'.
d&b – לדעת להחליט
