מורה נבוכים: מעמד המורה בשפל וישראל שוב מקימה ועדה
מאחורי ההוצאה התקציבית הגבוהה ביותר לחינוך ביחס ל-OECD מסתתרת מציאות עגומה: כיתות עמוסות, שיעור נטישה גבוה של מורים צעירים ומקצוע שהולך ונשחק עד דק. במקום לאמץ גישה שמתחילה בראש, המדינה מייצרת פתרונות טלאי שמרחיקים צעירים מהמקצוע. האחריות אינה יכולה עוד להתגלגל הלאה
המשבר העמוק שפוקד את מערכת החינוך, קיבל בשבוע שעבר חותמת רשמית עם פרסום הדוח הבינלאומי השנתי של ה-OECD שהציג תמונת מצב עגומה של מערכת שמובילה בהוצאה התקציבית, אך מתקשה לספק את המשאב היקר ביותר - מורות ומורים איכותיים. בדוח מובאים שורת נתונים מדאיגים על מצב החינוך בישראל, שאמנם מדורגת במקום הראשון מתוך 35 מדינות בשיעור ההשקעה הכספית - נתון שנשמע מחמיא, אך נובע בעיקר מהריבוי הטבעי הגבוה, כך שהכסף מתחלק בין יותר תלמידים ומחייב העסקה של יותר מורים. אלא שמורים אין מספיק, ובלעדי מורים איכותיים כל השקעה נוספת תמשיך להתמסמס בין קירות הכיתות הצפופות.
ישראל נמצאת בצמרת הלא־מכובדת של מדינות הארגון וממוקמת במקום השני בצפיפות הכיתות, עם יותר מ-30 תלמידים בכיתה, לעומת ממוצע של כ-20 בלבד. כ-20% מהמורים מתקשים לשרוד במקצוע ועוזבים אותו בתוך חמש שנים, ואלה דווקא אותם צעירים שאמורים להבטיח את המשכיותה של המערכת ולרענן אותה. הפער ניכר גם במספר ימי הלימוד: ישראל מובילה עם 214 ימים בשנה לעומת 186 בממוצע, אולם הכיתות העמוסות מאוישות במורים שחלקם מותשים ומתחלפים חדשות לבקרים. כל זאת מתרחש על אף שההוצאה הלאומית על חינוך זינקה בכ-44% בשנים 2015-2021, הרבה מעבר לממוצע ה-OECD, ולכן ברור כי הבעיה איננה טמונה בתקציבים בלבד, אלא עמוקה ושורשית יותר: קריסת מעמד המורה.
המחסור החמור והמתמשך במורים בכיתות הוא ראשית הצירים לשלל הבעיות והאתגרים עמם מתמודדת מערכת החינוך, עד שנדמה לעיתים כאילו מדובר בגזירת גורל. כדי לשמר מורים איכותיים, ההוראה חייבת להפוך לחוויה מקצועית מלאת ערך שנתפסת ומורגשת כמקצוע מכבד, מתגמל ובעל גב מערכתי ברור. ללא זה - המשבר רק ילך ויעמיק. אם לא נתעשת בזמן, נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים עם מערכת שאינה מסוגלת להבטיח רצף חינוכי לדור הבא.
יום לאחר פרסום הדוח הכריז משרד החינוך על שילוב "עמיתי הוראה", כחלק מהמאמץ הלאומי לצמצם את החוסר במורים, בדגש על מקצועות ה-STEM (מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). במסגרת התוכנית, מומחים מהתעשייה ומהאקדמיה שיועסקו בחוזים אישיים, יכנסו לכיתות ליום או יומיים בשבוע כבר בשנת הלימודים הנוכחית. מדובר במהלך שאולי נשמע מפתה על הנייר, אלא שבפועל הוא ביטוי לאלתור מסוכן של הכנסת אנשים מוכשרים בתחומם אך חסרי הכשרה פדגוגית. קובעי המדיניות מתעקשים להימנע מקבלת החלטות קריטיות לצורך שיקום המערכת, ובמקום לבנות תוכניות ארוכות טווח לפתרון בעיית כוח האדם, שמים פלסתר שמאלץ את המנהלים לנקוט בצעדים נואשים. צעדים כאלה לא רק שאינם פותרים את המשבר, אלא עלולים לפגוע עוד יותר במעמד ובמוניטין המקצועי של המורה, ולהגביר את התחושה שמדובר במקצוע שכל אחד יכול לעסוק בו.
הטיפול, הטיפוח והתגמול צריכים להתחיל בהכשרת המורים, המורות והגננות במסלולים הסדירים. הם אלו שמחזיקים מעמד לאורך זמן, וההכשרה שלהם מעמיקה, יסודית וממושכת. לעומתם, כל קבוצות הלווין שמגויסות מעת לעת במסלולים מקוצרים יכולות אולי להביא מזור זמני למחסור, אך הן אינן אלו שיצילו את המערכת. לצערי, משאבים רבים וטובים מושקעים בקבוצות הללו, בעוד שהמערכת הבסיסית - הסדירה והמבטיחה - כמעט שאינה זוכה ליהנות מתקציבי הענק המוזרמים לחינוך.
חוסר המחויבות להציב את המורים בראש סדר העדיפויות, חושף את אחד הפרדוקסים שמובילים את מערכת החינוך לשיתוק: גם כאשר שר החינוך עצמו מודה בצפיפות הכיתות ובשחיקה הגוברת של מורים, התשובה של המשרד למשבר היא הקמת ועדה נוספת, נוסף על ועדת שפירא שכבר קיימה דיונים יסודיים והגישה המלצות ברורות, אך כלל לא יושמו. כך סוגיית המורים מגולגלת שוב כ'תפוח אדמה לוהט' מוועדה לוועדה, ומממשלה אחת לבאה בתור.
בביקורי לפני שנתיים באסטוניה, מדינה קטנה אך כזו שהצליחה להוביל את תלמידיה לצמרת העולמית בתחומי המדעים והטכנולוגיה, ראיתי מקרוב מה קורה כאשר מורה נתפס כמי שמחזיק במפתח לעתיד הלאומי. שם הוא זוכה למעמד חברתי והמערכת רואה בו נכס אסטרטגי, בזמן שאצלנו מקצוע ההוראה נדחק לקרן זווית.
עלינו להפוך את ההוראה שוב למקצוע נחשק ויוקרתי, להרים את קרנם של המורים, ולהציב את תחום החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי של מדינת ישראל. זוהי לא סיסמה ריקה מתוכן אלא מציאות אפשרית - שהרי כך היה כאן בעבר. מי שזוכר את שנות החמישים והשישים יודע שהמורה נחשב לדמות מופת, סמכות חינוכית שהחברה כיבדה. אפשר וצריך להחזיר את הגלגל לאחור, גם במציאות המאתגרת של ימינו.
אך כדי שזה יקרה, נדרש שינוי פרדיגמה. הפתרון איננו טמון בתוספת של שעות הוראה או ימי לימוד, אלא בבנייה של קריירה חינוכית מבטיחה: תנאים הוגנים, שכר מתגמל, מסלולי קידום מקצועיים, סביבת עבודה מכבדת ותחושה ברורה שהחברה הישראלית מכירה בשליחות האדירה של העומדים מול ילדיה יום-יום. אין לראות בצעדים הללו "בונוס" או גלולה שממתיקה את השחיקה שבמקצוע - אלא הכרח לקיומה של מערכת חינוך יציבה. השינוי מתחיל בראש ובראשונה בתפיסה: הכרה בכך שעלינו לשאת את המורות והמורים על כפיים. רק מתוך גישה זו ניתן לגזור צעדים מעשיים שיבטיחו עתיד טוב יותר לילדינו.
פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה
