והפעם, לשם שינוי מתווה פיצוי עם שיניים כלפי חברות התעופה
סגירת המרחב האווירי הישראלי לטיסות אזרחיות לתקופה של למעלה מ-10 ימים במהלך מבצע "עם כלביא", הצטרפה לשורת אירועים ביטחוניים אשר טלטלו את התעופה האזרחית בישראל מאז ה־7 באוקטובר 2023. מתחילת "חרבות ברזל", הנוסע הישראלי מצא את עצמו שוב ושוב מול מציאות בלתי נסבלת - טיסות שבוטלו ללא התרעה, הארכת שהות כפויה בחו"ל, מחירים אסטרונומיים לטיסות חילופיות, אי ודאות והיעדר כל מענה אפקטיבי מצד חברות התעופה.
כבר בשלב מוקדם של המלחמה, הבין המחוקק כי עליו להתערב ולהסדיר את הסוגייה. מחד, להביא לצמצום מידתי בזכויות הנוסעים במהלך אירועי לחימה עצימה, ומאידך, לשמור על זכויות על זכויות הנוסעים במהלך תקופות "שגרת המלחמה". בחודש פברואר האחרון תוקן חוק שירותי תעופה ונוספה של הוראת שעה ספיציפית המיועדת למלחמת "חרבות ברזל".
הוראת השעה קבעה פטור מוגבל ומוגדר לחברות התעופה מהחובה לשלם פיצוי לנוסעים בגין שיבושי טיסה, וזאת אם השיבוש התרחש בתקופות תחומות שהוגדרו מראש. כפי שהבהיר המחוקק, תכליתו של הפטור היא ליצור איזון ראוי בין אחריות מסחרית ראויה לבין נסיבות אשר באמת ותמים לחברת התעופה אין שליטה עליהן.
אלא שכאן בדיוק התחילה הבעיה - בעוד המחוקק קבע את גבולות הגזרה של הפטור, חברות התעופה החליטו להרחיב אותו על דעת עצמן. הן בחרו לנהוג כאילו כל תקופת המלחמה, על כל גווניה, מזכה אותן בפטור מוחלט, גם כאשר הדבר עומד בניגוד מובהק ללשון החוק ולפסיקת בתי המשפט.
ניתוח של למעלה מ־40 פסקי דין שניתנו בבתי משפט ברחבי הארץ (רובם בבתי משפט לתביעות קטנות) מאז חודש פברואר, מצביע על דפוס מדאיג. חברות תעופה, ישראליות וזרות כאחת, ממשיכות לדחות באופן אוטומטי כמעט כל דרישת פיצוי מצד נוסעים, בטענה כוללנית כי האירוע התרחש במהלך מלחמה.
בכל פסקי הדין האמורים, הטיסות כלל לא התקיימו בתקופת הפטור הקבועה בחוק, אך הדבר לא מנע מהחברות לטעון לפטור כללי, ולמעשה לאלץ את הנוסעים לנקוט בהליך משפטי ממושך על מנת לממש את זכויותיהם.
ב-85% מפסקי הדין נפסק באופן מובהק שחברות התעופה אינן זכאיות לפטור, ועליהן לשלם לנוסעים את מלוא הפיצוי לו הם זכאים על פי חוק, וזאת חרף העובדה ששיבוש הטיסה אירע במהלך המלחמה.
לאחר מבצע "עם כלביא", אנו עומדים בפני גיבוש מתווה פיצוי חדש, המיועד לכל אותם עשרות אלפי נוסעים ישראלים אשר נאלצו להאריך את שהייתם בחו"ל למשך ימים ארוכים. מהדיונים המתקיימים בוועדת הכלכלה בשבועות האחרונים, מסתמן מודל לפיו הפיצוי ימומן במלואו או בחלקו על ידי המדינה (באמצעות משרד האוצר), אך היישום בפועל יהיה תחת אחריותן של חברות התעופה, שכן הגורם היחיד המחזיק במידע הרלוונטי לצורך אימות עצם זכאותו של הנוסע.
לכאורה, מדובר במהלך מבורך שמטרתו להקל על הנוסעים, ולמנוע את הצורך בתביעות משפטיות. אלא שניסיון החודשים האחרונים חייב להדליק נורה אדומה. אם יישום המתווה יוטל באופן בלעדי על חברות התעופה, מבלי שמנגנון הביצוע יהיה "בעל שיניים" כלפי האחראיות ליישומו – חברות התעופה, אזי הסבירות שהוא ייושם בצורה הוגנת שואפת לאפס.
יתרה מכך, אם חברות התעופה יידרשו להשתתף ולו באופן חלקי במימון הפיצוי, הרי שהן צפויות לגלות התנגדות סבילה, התחמקות, עיכובים ודחיות, בדיוק כפי שהן נוהגות מאז התיקון האחרון לחוק. המסר שחייב להדהד הוא חד וברור - אסור לסמוך שחברות התעופה יישמו את מתווה הפיצוי בהגינות וביוזמתן. הן הוכיחו כבר ובצורה שיטתית, שהן לא ימהרו לפצות את הנוסע גם כשהחוק ופסיקה עומדים בבירור לצידו.
בעת הזו, הנוסעים הישראלים שספגו נזקים כלכליים כבדים שלא באשמתם, אינם צריכים עוד מתווה פיצוי מורכב, ביורוקרטי, ולא אכיף. הנוסעים הישראלים, זקוקים למתווה פשוט, מהיר, וכזה שלא ידרוש מהם להיאבק לבדם בחברות התעופה עתירות המשאבים.
לכן, כל מתווה פיצוי שיגובש חייב לכלול מנגנון שקוף ואחיד לקבלת פיצויים הכולל בקרה ממשלתית הדוקה ושוטפת, וסנקציות ממשיות נגד חברות תעופה אשר לא יביאו ליישומו המלא באופן פשוט, נגיש ומהיר לנוסע. אם לא נקפיד על כך, נמשיך לראות את אותן תופעות - המחוקק מוותר, חברות התעופה מאמצות את מה שנוח להן, והנוסע הישראלי משלם את המחיר.
עו"ד גוני לצטר הוא מנכ"ל ומייסד righty
