הוויכוח על חתימת מנדלבליט חושף בעיה שנוגעת לכל חוזה דיגיטלי
לפי הדיווחים, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, העיד ביום שני (2.11) במשפט נתניהו שאין לו זיכרון שחתם פיזית על כתב האישום המתוקן בתיק 4000. ההגנה טענה שהחתימה הועתקה מכתב האישום המקורי, והצביעה על מריחת דיו זהה באות הראשונה. מנדלבליט השיב, לפי אותם דיווחים, שקרא ואישר את הנוסח המתוקן, ושלשיטתו ״גם אם מישהו שם את החתימה שלי, זה גם עונה על הדרישה״. כלומר, הוא נשען על האישור המהותי שנתן.
בית המשפט יכריע אם נפל פגם בהגשה, ואין לי כוונה להקדים את הכרעתו. חוק חתימה אלקטרונית, התשס״א-2001, קובע מסגרת כללית לקיום דרישת חתימה שבחיקוק על מסמך שהוא מסר אלקטרוני, ומוסיף על הוראות כל דין בלי לגרוע מהן. ההכרעה בשאלה אילו דרישות חלות על כתב האישום מחייבת בחינה של הדין המסוים ושל אופן ההגשה. השאלה שמעניינת אותי רחבה יותר.
חתימה אמורה לקשור אדם לנוסח. תמונה של חתימה יכולה להיות חלק מהקשר הזה. אם הטבעתה הייתה מורשית ומתועדת, היא משתלבת בהוכחת האישור. אבל התמונה לבדה אינה מעידה על פעולת האישור. אותה תמונה יכולה להופיע על שני מסמכים שכל אחד מהם אושר בנפרד, במנגנון שקושר כל אישור למסמך שלו, והיא יכולה להופיע גם על מסמך שאיש לא אישר. מה שמבדיל בין המצבים הוא התהליך שמאחורי התמונה: מי אישר, איזה נוסח ומתי.
החוק בנוי על אותה הבחנה. הוא מגדיר ״חתימה אלקטרונית״ בהרחבה, כ״מידע אלקטרוני או סימן אלקטרוני, שהוצמד או שנקשר למסר אלקטרוני״, וקובע בסעיף 3(א) שלא תישלל קבילותה של חתימה רק בשל היותה חתימה אלקטרונית. מסמך הרקע של רשם הגורמים המאשרים על חתימה אלקטרונית (2019) מונה בין הדוגמאות גם חתימה גרפית סרוקה.
חזקות ראייתיות שמר החוק לחתימה ״מאובטחת״, שהופקה, בין השאר, באמצעי חתימה הניתן לשליטתו הבלעדית של בעליו, ומאפשרת לזהות שינוי שבוצע במסר לאחר מועד החתימה. מסר שנחתם כך הוא, לפי סעיף 3(ב)(1), ראיה לכאורה לכך שלא שונה לאחר מועד החתימה. עצם הדבקת תמונה אינו מקנה את החזקה הזאת. משקלה הראייתי נבחן במכלול הראיות, ובהן עדות המאשר, תיעוד פעולת האישור וזיהוי הנוסח שאושר. מסמך הרקע אף מציין שאפשר להגשים חלק מתכליות החתימה ״בדרך אחרת, במסגרת התהליך הקשור לחתימה״.
עו"ד ד"ר לירן אוחיון
(צילום: ערן לייבל)
כאן מתחיל העניין הכלכלי. חוזי שכירות, הסכמי הלוואה, ייפויי כוח והחלטות דירקטוריון נחתמים היום מרחוק. מנגנון שאינו שומר ראיות לזהות המאשר, לנוסח ולמועד עלול לייקר את בירור המחלוקות. לווה יטען שחתימתו הועתקה מההסכם הקודם, והבנק יידרש להוכיח אחרת, לעיתים בהתדיינות ובהסתייעות במומחים לבדיקת מסמכים וראיות דיגיטליות. סעיף 3א לחוק מטיל במצב כזה את הנטל על צד לחוזה שיש לו עדיפות בעיצוב אופן החתימה האלקטרונית ומבקש להסתמך עליה. עליו להוכיח שהצד השני חתם, גם כשספק תוכנה חיצוני הוא שבנה את המערכת מבחינה טכנית. החריג, בסעיף 3א(ג), הוא מסר שנחתם בחתימה אלקטרונית מאושרת.
הכלים לשמירת הראיות האלה כבר קיימים. גוף שמגיש מסמך בשם בעל תפקיד יכול לתעד מי אישר, איזה נוסח ומתי, ולקשור את האישור לנוסח באמצעי חתימה מתאים. החוק אף מתיר למדינה להנפיק לעובדיה ולמי שממלא תפקיד מטעמה תעודה אלקטרונית מאושרת לצורך עבודתם.
ייתכן מאוד שמנדלבליט אישר, ועדותו יכולה להיות ראיה לכך. ובכל זאת, מוסד שרוצה לחסוך מעצמו ומאחרים מחלוקת כזו מוטב שלא יישען על זיכרון מאוחר. כדאי שישמור, ביום האישור, ראיה לכך שהנוסח המסוים אושר.
עו״ד ד״ר לירן אוחיון, משרד עו״ד ונוטריון בחיפה, דוקטור למשפטים מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, עוסק בדיני ראיות ובראיות דיגיטליות
