בטהובן מעזה
באופן טבעי משווים רבים מאיתנו את 7 באוקטובר לשואה. החמאס ארגון נאצי, הנרצחים הם קורבנות שואה, החטופים ששבו הם ניצולי שואה. גם בליבי עולות תחושות כאלה, אבל העובדות מצביעות גם על הבדלים משמעותיים.
משמעות ההבדלים היא שמכל אירוע היסטורי ראוי להשתדל וללמוד לקחים המיוחדים לו כדי לתקן בעתיד את הטעון תיקון. אם תוביל אותנו סערת הנפש להתעלמות מייחודם של אסונות, לא נהיה ערוכים נפשית, מחשבתית ומעשית למניעתם בעתיד. הנה קונצפציה חדשה.
השואה שונה עקרונית מהזוועה שחווינו לאחרונה קודם-כל בהיקף, בכמות שהופכת למהות: היא העלתה על הדעת את האפשרות שבתומה לא יתקיים עוד העם היהודי.
שנית, השואה התרחשה בנסיבות שבהן צה"ל לא איחר להגיע ב-8 שעות, אלא ב-7 שנים. ב-1941-5 המדינה והצבא לא הפקירו אותנו, משום שהם לא הוקמו עדיין.
שלישית, השואה הייתה מפעל אימים שחולל המשטר הנאצי, המשטר הרודני הקיצוני ביותר בהיסטוריה. המשטר הזה החליף את הדמוקרטיה של ויימאר, משטר חלש ומפורר, אבל חופשי באמת, ובין השאר משטר שהעניק ליהודים שוויון זכויות מלא.
בתקופת ויימאר ולפני-כן נחשבה האומה הגרמנית לנזר תרבות המערב. לפי המקובל לא הייתה אומה תרבותית כמוה: השכלה אקדמית ופעילות מדעית, פילוסופיה, מוזיקה קלאסית, חליפות ועניבות, דיבור בגוף שלישי ונימוסים מהוקצעים בכלל. השגרירים המובהקים ביותר של ייחוד תרבותי זה, שאף תרמו לו רבות, היו יהודי גרמניה.
זה בדיוק היה הרקע לכך שהאפשרות של רצח המוני בביצועה של אומה לא עלתה כלל על הדעת: הניסיון האנושי הקודם כלל מעשי רצח המוניים שאותם הוציאו לפועל ארגוני פשע ומחתרות פוליטיות אלימות וארגוני טרור, צבאות בעת לחימה, שבטים ברבריים וחולי נפש. אבל רוצחים שפויים ומעונבים שהתיימרו לייצג אומה של דוקטורים, אומה שתמול-שלשום קיימה משטר דמוקרטי, כאלה עוד לא היו לנו.
התהליך הזה של תרבות מערבית, דמוקרטיה, דיקטטורה ורצח עם רחוק מרחק שנות-אור מהתהליך שפקד את רצועת עזה. כאן פגשנו תרבות ערבית ואסלאם קנאי, תגובה לשלטון צבאי ישראלי ישיר ועקיף, עוני ודיקטטורה אלימה שבתוכם צמח 7 באוקטובר. זהו תהליך אחר לחלוטין.
מה אפשר ללמוד מהשוני הזה?
ראשית, רצח המוני עלול להוות תוצאה של שני תהליכים חברתיים שונים בתכלית כפי שתיארנו.
שנית, השכלה אקדמית ועניבות, ואפילו התנסות דמוקרטית, אינם מבטיחים נורמות של מוסר אנושי.
שלישית, לא נובעת מכאן כל מסקנה כאילו רצח המוני הוא עובדת טבע שאין למנוע אותה כלל. כוח מגן צבאי חזק ומודיעין מעולה, יחסי שלום בין עמים ומדינות, דמוקרטיה ממושכת ושורשית הם תשתית טובה למניעת פשעים קיצוניים. ויותר מכך, ובראש ובראשונה: חינוך מוסרי. מערכת חינוך, המשתדלת לגדל צעירים אשר מכבדים כל אדם בלי שים לב לדתו, ללאומיותו, לצבעו ולגזעו, למגדרו ולהשקפתו הפוליטית, היא המרכיב החשוב ביותר לשם מניעת פשעים וזוועות בעתיד ולקידומה של החברה האנושית שכולנו מאחלים שכמותה לנכדינו ולנכדיהם.
אריה ברנע הוא מרצה על שואה ומשפט באוניברסיטה העברית; יו"ר עמותת עמך - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובדור השני, ומנהל בית הספר התיכון, מקיף יהוד
