כלכלת הפופוליזם: לקחת משכנתא מעבר ליכולותיך? תזכה לפיצוי גדול יותר
הבעיה העיקרית שעולה מההצעה הפופליסטית של האוצר להפחתת החזרי המשכנתא החודשי היא שדווקא מי שנטל על עצמו סיכון גבוה יותר ולקח משכנתא שעולה על יכולותיו הכלכליות הריאליות, זכאי לפיצוי שאזרחים שהשקיעו בנתיבים מקבילים אינם זכאים לו?
אחת ההצעות שעלתה לאחרונה ביוזמתו של יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, היא הורדת ההחזר החודשי לנוטלי משכנתאות על חשבון רווחיות הבנקים לכאורה מדובר ברעיון מפתה; "הבנקים הרעים" ירוויחו פחות, והציבור הרחב ירוויח יותר, אלא שכאן בדיוק מתחילות הבעיות. ראשית, המבקרים טוענים שהבנקים מרוויחים הרבה ושאין מספיק תחרות. אך ניסיון העבר מוכיח שדווקא התערבות רגולטורית אגרסיבית שמטרתה לקצץ ברווחי הבנקים, משמשת בעיקר כאופיום כלכלי להמונים לטווח הקצר, אך בטווח הרחוק יותר מרתיעה כניסת שחקנים דוגמת בנקים דיגיטליים, גופים מוסדיים וקרנות זרות חדשים למערכת הבנקאית.
כמו כן, יש לזכור שהציבור הישראלי בעצמו הוא בעל מניות מרכזי בבנקים (למעט מזרחי והבינלאומי) ומשקיע את הונו דרך קרנות הפנסיה, קופות הגמל וההשתלמות. לכן הטלת סנקציות כנגד הבנקים צפויה להוביל לתנועת בומרנג שתפגע בחסכונות של כולנו. לכן, הפתרון אינו טמון בהשתת סנקציות ויתר רגולציה, אלא יצירת תחרות יציבה ואמינה.
הבעיה העיקרית שעולה מההצעה להפחתת ההחזר החודשי היא מדוע דווקא אוכלוסיית נוטלי המשכנתאות זכאית לפיצוי ייעודי, ואף גדול יותר, מאוכלוסיות אחרות? ומה לגבי ציבור שוכרי הדירות שסופג עליות חדות בשכר הדירה, עצמאים שמתקשים לעמוד בתשלומים שוטפים, או משקי בית עם הלוואות אחרות? הרי כולם נפגעים משינויים כלכליים.
החלטות רבות בחיים כוללות מרכיב של סיכון, כגון פתיחת חברה או השקעה במניות, בקרקע או בנכס אחר. אז מדוע מי שבחר ליטול דווקא משכנתא גבוהה מעבר ליכולותיו הכלכליות ונטל על עצמו סיכון גבוה יותר לנוכח רמות הריבית במשק, זכאי לפיצוי כשאזרחים שמשקיעים בנתיבים מקבילים אינם זכאים?
יתרה מזאת: גם בתוך קבוצת נוטלי המשכנתאות, הקריטריון המוצע בעייתי. נשווה שני אנשים שלקחו משכנתאות בגובה שונה: אחד מעדיף יציבות ולכן בחר מסלול סולידי; אחר שמוכן להסתכן, השלישי שבחר לגור בפריפריה והרביעי בתל אביב. מדוע הקריטריון לחלוקת כסף ציבורי צריך להיות תלוי בגובה המשכנתא שהפרט לקח ואף תלוי בגודל הסיכון הפרטי שהוא בחר ליטול? ואם מפצים דווקא את מי שלקח משכנתא גבוהה (ובפרט לטווח ארוך, שנפגע יותר מעליית ריבית), הרי שהמסר הוא שנטילת סיכון "משתלמת" יותר כי במקרה הרע תיפול לרשת ביטחון ייעודית שתתמוך בך, והדבר יוצר תמריץ בעייתי לעודף מינוף של אזרחים, הרבה מעבר ליכולותיהם הכלכליות הריאליות.
בעייתי לא פחות: כלי כזה עלול להיטיב במיוחד עם מי משפחות שבבעלותן למעלה מדירה אחת, מאחר ומי שנוטל משכנתא נוספת להשקעה נהנה מסכומי פיצוי גבוהים יותר לאלה שמקבלת משפחה שבבעלותה דירה יחידה משום שסכום ההלוואה עבור שתי הדירות גדול יותר.
אם למרות החסרונות שבשימוש ברווחי הבנקים לפיצוי אזרחים החליט האוצר ללכת בכל מקרה על הפחתת סכומי החזר המשכנתא, הרי שכדאי היה לבחור קריטריון אחר שלאו דווקא מתגמל מינוף או רכישת נכס יקר. במקום זאת, ניתן להצמיד את ההקלה לגודל המשפחה, אזור המגורים, ותק במקום העבודה, לשירות מילואים, או לקריטריון אוניברסלי כמו הקלה זהה לכל משק בית עם הלוואת דיור פעילה עד תקרה אחידה. העיקרון צריך להיות פשוט: הקריטריון לחלוקה לא יכול להיות: "מי שלקח יותר סיכון פיננסי- יקבל יותר".
בנוסף, במדיניות זו טמון חיסרון נוסף: בנק ישראל, בדומה לבנקים מרכזיים בעולם המערבי, נהנה מעצמאות בקביעת גובה הריבית במשק על פי חוק. הסיבה לכך היא שניסיונות העבר הראו שבמדינות רבות, כאשר הבנקים המרכזיים אינם עצמאיים, האינפלציה מרקיעה שחקים כפי שקרה במשבר האינפלציה החריף בשנות ה־80 שנגרם עקב לחצים פוליטיים שהכתיבו מדיניות ריבית רכה ולא אפקטיבית. כל העלאת ריבית שמלווה במנגנוני פיצוי פופוליסטיים עבור קבוצת אוכלוסייה מסוימת כגון הצמדות, תוספות שכר וסובסידיות, מובילה במקביל ללחץ מתמשך לריכוך צעדי הבנק המרכזי. כך נשחקת העצמאות המוסדית, והיכולת של הבנק לבלום אינפלציה מתערערת, עד להתרסקות המערכת.
לסיכום, הצעת פיצוי ייעודית ללוקחי משכנתאות על חשבון רווחי הבנקים לא רק שיוצרת אפליה ותמריץ מסוכן למינוף מיותר, אלא גם פוגעת בעצמאות המוניטרית, מרתיעה תחרות עתידית, ועלולה לפגוע ישירות בחסכונות הציבור. במקום לחלק כסף לפי גובה הסיכון האישי שאדם בחר לקחת, עדיף לעצב מדיניות אחראית, שוויונית וחכמה שתשמור על עקרונות היציבות הכלכלית בטווח הארוך
ד"ר אורי זקס הוא ראש החוג לכלכלה במכללה האקדמית רמת גן
