פרשנות
קול נדיר במסדרונות האוצר מזהיר מפני מדיניות הממשלה
המחקר של אגף הכלכלן הראשי הוא למעשה כתב אישום כנגד המדיניות התקציבית הנוכחית: המשך ההתעלמות מיחס החוב־תוצר תעלה למשק 2%–3% תוצר בשנה לאורך עשור. בעוד הממשלה שוב בחרה להמר ולגלגל את הבעיה קדימה, ד"ר שמואל אברמזון מפריך את האשליה ש"יהיה בסדר"
המחקר שפרסם היום אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, בראשות ד"ר שמואל אברמזון, לפיו היעדרו של תוואי להפחתת יחס החוב־תוצר איננו מצב ביניים נסבל, אלא בחירה יקרה – שיש לה תג מחיר מצטבר של אובדן 2%–3% תוצר בשנה לאורך עשור, איננו רק עוד נייר עמדה אקדמי. לא מדובר גם באזהרה בסגנון סוכנויות הדירוג או בנק ישראל. זהו מסמך מסוג אחר – פרי תוצר של הגוף שאינו רק מייעץ, מפקח או "מתריע" - אלא מהגוף שמתכנן, מגבש ומבצע בפועל את המדיניות הכלכלית, התקציבית והמקרו־כלכלית של ממשלת ישראל. ולכן, כשהכלכלן הבכיר באוצר מצהיר בקול רם כי להמשך ההתעלמות של הממשלה הנוכחית מהיקפי החוב יש מחיר כבד, זה נשמע אחרת. סוג מסרים כזה הוא נדיר מאוד בימים אלה במסדרונות האוצר.
בראש ובראשונה המחקר מרמז, כי המדיניות הנוכחית מתעלמת מהמגבלה הפיסקלית, שכן יש גבול לכמה כסף אפשר ללוות מאחר שלכסף מחיר – והוא דווקא גבוה. שנית, ככל שממשיכים לבקש עוד ועוד כסף, מחירו רק יילך ויעלה - וזה פוגע במנוע האולטימטיבי של הצמיחה: ההשקעות.
לא פחות חשוב, המדיניות הזו משאירה את המשק ללא כלים וכריות ביטחון במקרה של מצב חירום. זו לא אזהרת סרק, מי שחי בישראל חש על בשרו איך יוצאים מצרה אחת (מגיפה) כדי להיכנס לצרה גדולה יותר (מחדל ביטחוני, מלחמה ועימות ישיר מול איראן). אי אפשר להמשיך להניח שיהיה בסדר.
אבל נראה שחלק הכי חשוב באזהרה של הכלכלן הראשי נוגע לכך שהמדיניות של הממשלה איננה משיגה את היעדים ארוכי הטווח שהיא עצמה מציבה כחזון: צמיחה בת־קיימא של המשק לטובת שיפור ברמת החיים של הישראלים. פה מגיש אברמזון טוויסט בעלילה, וקובע את תג המחיר של המשך ההתעלמות מן הצורך בגיבוש תוואי ברור של הפחתת יחס חוב־תוצר. הוא לא זול: אובדן שנתי של 2%–3% תוצר על פני עשור שלם. זה מחיר ההתעלמות.
הוויכוח איננו על עצם העלייה ביחס החוב־תוצר. הרי כבר הפסקנו לריב– והפסדנו – אם לחסוך קצת בכספים פוליטיים לשותפות הקואליציוניות שלא רק שלא תורמים לצמיחה אלא שפוגע בה (למשל העברת כספים ללימודים בלי ליבה) או אם לסגור חלק מ־32 המשרדים הממשלתים.
המלחמה, ההאטה, הכלכלית הוצאות החירום וגם ההוצאות המיותרות, הפוליטיות וחסרות בסיס כלכלי־מקצועי, דחפו את היחס חוב־תוצר מרמות של כ־60% לכ־69%, וזו עובדה. זאת ההיסטוריה. השאלה האמיתית היא מה עושים הלאה. הרי אי אפשר לחיות באוברדרפט פרמננטי ולהסביר לבנק שאנחנו "מאותגרים". השאלה היא האם מתייצבים על רמת חוב גבוהה ומקווים שהמציאות תסתדר לבד, או ששר האוצר מגבש מדיניות פרו־אקטיבית להפחתה הדרגתית של החוב. כאן מגיע עוד טוויסט במחקר של אברמזון: הוא בוחר באפשרות השנייה - ומסביר למה הראשונה לא תעבוד.
לא מדובר בטענה קפריזית. כלכלני האוצר מסבירים, באופן יסודי, מדוע זה לא יעבוד הפעם: מגיפת הקורונה יצרה "קפיץ צמיחה" (פתיחה מהירה ובבת אחת אחרי סגירה הרמטית ומתמשכת של המשק) – היום אין קפיץ כזה. בנוסף, סביבת הריבית השתנתה מהיסוד מריבית אפסית לריבית גבוהה יחסית. כמו כן הצמיחה הצפויה – גם אם תשתפר – לא מספיקה מתמטית כדי לשחוק את החוב. וזאת בעולם שהיום הוא פחות סלחני לחוב גבוה, לעומת התקופה של המגיפה הגלובלית. וזאת עוד לפני שהזכרנו את הסיכונים הגיאו־פוליטיים שעדיין איתנו ועלולים להקפיץ את החוב בחדות ובמהירות. לכן המתנה ועמדת ה"יהיה בסדר" איננה מדיניות אפשרית בעלת סיכון, אלא בחירה רעה ממש.
התעלמות פוליטית וציבורית
לכן זה מחקר אמיץ, כי בזמן שכל נבחרי הציבור, לרבות שר האוצר וראש הממשלה, מתעלמים מהמצב, כלכלני האוצר מזהירים מפני האשליה של "שחיקה טבעית" של החוב. אברמזון וחבריו קובעים בפירוש: זה לא המצב עכשיו, כי ישראל של 2026 איננה ישראל של 2021–2022 – גם אם הצמיחה תשתפר. יחס החוב ברמת הצמיחה הנוכחית איננה כבר "מצב נייטרלי". זה יותר דומה למדרגות נעות: אם אתה עומד ולא זז, אתה עדיין עולה אוטומטית. וזאת מאחר שהמצב הזה מייצר סביבת ריבית גבוהה יותר לאורך זמן, שמחייבת גיוסי חוב ממשלתיים קבועים בהיקף גדול, ומובילה לדחיקה החוצה של השקעות פרטיות. הבעיה הגדולה היא כי התוצאה לא תהיה משבר חד שניתן לחוש על בשרנו, אלא שחיקה שקטה ומתמשכת: פחות השקעות, פחות פריון ופחות צמיחה. זו תוצאה שאפשר "להדחיק".
בעקיפין כלכלני האוצר מנסחים כתב אישום כנגד המדיניות התקציבית הנוכחית: תקציב עם גירעון של כ־4% תוצר, כפי שמציע שר האוצר בצלאל סמוטריץ', אינו מפחית את יחס החוב־תוצר. להפך. גם נגיד בנק ישראל אמיר ירון כבר אמר זאת במפורש: במתכונת הזו, היחס לא יורד - אלא ימשיך לעלות.
אברמזון מוכיח במחקר כי "לא יהיה בסדר". לא הפעם. אברמזון לא מסתפק ואומר מה לא לעשות - אלא גם מה כן אפשר לעשות. יתרה מזו, הוא גם מדגיש, כי הפחתה הדרגתית של החוב - כ־10 נקודות אחוז לאורך עשור – לא חייבת להיות מדיניות של "צנע". להפך. אפשר וחובה לעשות את זה עם צעדי התכנסות (לרבות הטלת מסים), שלא פוגעים ישירות בעבודה ובהשקעה, כגון מס רכוש, שמוצע כעת בתקציב אך כבר נמצא בסכנה להתבטל. השורה התחתונה גם ברורה: הפעם שוב הממשלה בחרה באי־גיבוש מדיניות ברורה בצורה של מתווה, תוך העדפת מדיניות של דחייה, הימור וגלגול הבעיה קדימה.
