סגור
שר האוצר ו יו"ר סיעת ישראל ביתנו אביגדור ליברמן
שר האוצר אביגדור ליברמן. הקופה צפויה לגדול (צילום: אלכס קולומויסקי)

פרשנות
הקופה של האוצר תתמלא, נשאר להחליט איך לחלק אותה

האוצר צופה גירעון אפסי, כשהכנסות המדינה ימשיכו לצמוח ולכסות כמעט את כל התחייבויות הממשלה. הבעיה הגדולה נותרה האינפלציה המתגברת

הכנסות המדינה בשנים הקרובות צפויות לצמוח ולכסות כמעט את כל ההתחייבויות הנוכחיות של הממשלה. כך צופים במשרד האוצר, שפרסם בשבוע שעבר את ה”נומרטור” המציג את תמונת התקציב העתידית עד לסוף שנת 2025. המסמך, נועד למנוע מהממשלה לקבל החלטות שיעלו בעתיד הרבה כסף ויהוו משקולת על תקציב המדינה.
באוצר צופים כי הכנסות המדינה יכסו כמעט את כל ההתחייבויות הנוכחיות של הממשלה, והיא תצטרך לממן בעצמה כ־10 מיליארד שקל ב־2023, וכמיליארד שקל בכל אחת מהשנים 2024 ו־2025. במונחי תוצר, מדובר בגירעון אפסי. אמנם יש בקנה התחייבויות תקציביות נוספות שלא הוכנסו לחישוב כמו הסכם השכר עם המורים, העלאת שכר החיילים והגדלת מענקי העבודה, אבל עדיין מדובר בנקודת פתיחה פנטסטית.
כדאי לסייג ולציין שהגירעון אומר רק שבשנה כלשהי יש למדינה הכנסות גבוהות, אבל זה עדיין לא אומר שהתקציב לא גדל בקצב מהיר מדי. לשם כך יש סעיף שנקרא “כלל ההוצאה” שמגביל את קצב הגידול של התקציב. לפי כלל ההוצאה הנוכחי, הממשלה הבאה תצטרך לקצץ כ־20 מיליארד שקל בבסיס התקציב, ולהגיע לעודף תקציבי של יותר מאחוז תוצר. במילים אחרות: אמנם קיבלנו יותר כסף, אבל ההוצאות גדלו יותר ממה שתכננו.
כלל ההוצאה הנוכחי גוזר גידול נומינלי של 4.8% בתקציב המדינה לשנת 2023. אבל כשהאינפלציה מתחילת שנת 2022 כבר עומדת על 4.4%, יהיה זה בלתי אפשרי לסגור את התקציב עם גידול נומינלי של 4.8%. ואכן, כלל ההוצאה בישראל גמיש מאוד, וכולם יודעים שהוא ישתנה. גם במשרד האוצר יודעים זאת. אף אחד לא חושב שיהיו קיצוצים של 20 מיליארד שקל.
אף שיש לא מעט כסף בקופה וכלל ההוצאה הנוכחי הוא בדיחה מהלכת, אין יכולת להגדיל את ההוצאה ללא קיצוץ מקביל. הממשלה יכולה, בתנאים מסוימים, לקבל החלטות על הקטנת ההכנסות לשנת 2023 (הפחתות מסים) שכן הפחתה כזו לא תגדיל את הגירעון מעבר לרמה הקבועה בחוק. אבל היא לא יכולה להחליט על הגדלת ההוצאה – לא לגבי השנה הזאת ולא לגבי השנה הבאה. עד מתי זה יימשך כך? עד שתקום ממשלה חדשה שתבנה תקציב מתאים ל־2023. המשבר הפוליטי מאלץ להתחיל את השנה הבאה עם תקציב המשכי מצומצם ולא מתואם לשנת אינפלציה.
מה שחשוב לגבי העתיד הוא זהותו, כוחו ותפיסת עולמו של שר האוצר הבא. מי שיגיע ללשכה הנכספת ייכנס לשם בתנאים שכמעט ולא היו לשרי האוצר בעבר. הוא ייכנס כשבקופה הציבורית יש לא מעט כסף והיא צפויה להמשיך להתמלא בשנים הקרובות. אמנם הוא לא יוכל להשאיר את כלל ההוצאה הנוכחי על כנו, אבל תהיה לו הזדמנות שאין להרבה שרי אוצר: להחליט לאן ואיך יחולק הכסף.
בשונה מתקופת משבר כלכלי, שבה די ברור מהו הדבר הנכון לעשות, וההכרח משכנע את כולם, הרי ששר האוצר הבא לא יעמוד מול משבר פיסקאלי, אלא מול קופה מלאה, שוק עבודה הדוק, לצד אינפלציה גבוהה, יוקר מחיה ומשבר דיור. השר הבא יעמוד מול צומת עם יותר מפנייה אחת. הוא יצטרך לבחור האם להגדיל את ההשקעה בתשתיות, או לסבסד מוצרים ושירותים ולקחת את כלכלת ישראל אחורה. האם להגדיל תמריצים לחדשנות והשתתפות מיטבית בשוק העבודה או שמא לייצר תמיכות וקצבאות שיפגעו בבכלכלה בטווח הארוך.
שר האוצר הבא עשוי להיות אחת הדמויות המשפיעות בהיסטוריה הכלכלית שלנו. יעמדו לרשותו המשאבים הדרושים להצעיד את ישראל קדימה, אך הפיתוי להיכנע לקבוצות אינטרס וללחצי הטווח הקצר עשוי להביא לכך כי המשאבים האלו יופנו למקומות שידכאו את הצמיחה, יגדילו את החוב העתידי, וישאירו את ישראל בלתי מוכנה למשבר עתידי שאין ספק שיבוא.