החזית הירוקה
ישראל שוב מתייבשת: משבר ההתפלה הציף את בעיות משק המים
השבתת מתקני ההתפלה בעקבות גל של אצות מיקרוסקופיות חשפה עד כמה משק המים של ישראל חשוף לפגיעה אסטרטגית, ועד כמה יש צורך בשיקום מאגרי המים הטבעיים, שהזדהמו והומלחו. אבל לממשלה יש זמן: היא טרם חתמה על אישור תוכנית אב מלפני שנה וחצי, שמפרטת כמה מים להתפיל, ואיך לשמור על מי התהום ולהיערך לשינויי אקלים
בוקר אחד בסוף חודש אוגוסט נכנס משק המים למשבר. לא בגלל טיל שפגע במתקני ההתפלה האסטרטגיים של ישראל, ולא בגלל מתקפת סייבר. אצות מיקרוסקופיות צפו בנחשול גדול לכיוון חמישה מתקני התפלה שממוקמים לחוף הים, ושיבשו את פעילות המתקנים המספקים כ־75% ממי השתייה בישראל. האצות ממשיכות לאיים על המתקנים, ובינתיים עולות שאלות על ניהול משק המים, שהפך תלוי לחלוטין במתקני ההתפלה בזמן שמקורות המים הטבעיים של ישראל מזדהמים ונזנחים. ארגוני הסביבה קוראים לממשלה לאשר בהקדם תוכנית אב למשק המים, שתכלול שורה של צעדים הנדרשים ליישום מהיר כדי להתמודד עם זירה שהופכת לפחות ופחות צפויה וקשה יותר לניהול.
ב־2023 מנתה אוכלוסיית ישראל 9.7 מיליון איש, וצריכת המים הכוללת (שפירים, קולחין ומליחים) עמדה על 2,550 מלמ״ק. ב־2050 תמנה האוכלוסייה כ־16 מיליון איש, וצריכת המים הכוללת כמעט תוכפל ל־4,010 מלמ״ק. במקביל שינויי האקלים צפויים להפחית באופן ניכר את כמויות המשקעים. לפי השירות המטאורולוגי, ההפחתה בגשמים תעמוד על 10%־24% לאחר 2050, והמשמעות היא ירידה של 16% במילוי חוזר של מקורות המים הטבעיים, ובשנת 2075 צפויה ירידה של 27% בהשוואה להיום.
למרות המצב המאתגר שאליו נקלע משק המים, הממשלה טרם אישרה את תוכנית האב למשק המים של רשות המים, אף שזו הוצגה כבר בפברואר אשתקד. התוכנית, אשר על כתיבתה הורתה הממשלה ב־2010, היא מסמך מדיניות מחייב שינהל את המשק לעשורים קדימה — כמה להתפיל, איך לשמור על המקורות הטבעיים, כיצד לשפר את איכות הקולחים ולפתח מתקנים לטיהור שפכים, ואיך להיערך לגידול אוכלוסייה ולשינויי אקלים.
תוכנית האב עוסקת בין היתר בשיקום אקוויפר החוף, שהוא מאגר מים תת־קרקעי המשתרע מאזור הכרמל עד עזה. המים בו מתחדשים באופן טבעי: מי גשם מחלחלים דרך הקרקע החולית וממלאים אותו. האקוויפר סבל לאורך שנים משאיבת יתר שהובילה לחדירת מים מלוחים ולזיהום. ריכוזי החנקות במקומות רבים בו חרגו מתקן מי השתייה, ובין 1998 ל־2013 נסגרו בגלל חנקות 107 בארות. דלקים, ממסים תעשייתיים ממפעלים, מתכות כבדות ואפילו שאריות חומרי נפץ יצרו "פלומות" זיהום עמוקות באקוויפר ובבארות מים רבות. חלק מהזיהומים האלה נחשבים קשים מאוד לשיקום או בלתי הפיכים. בסך הכל מוערך שכ־80 קמ"ר מהאקוויפר מזוהמים. מבקר המדינה התריע כבר ב־2021 כי מי התהום של ישראל נתונים בסכנת זיהום והמלחה הולכת וגדלה, אבל לממשלה כלום לא בוער. שיקום בארות מזוהמות בדלקים למשל מתבצע באיטיות רבה, בסך הכל ב־335 אתרים נפתחה חקירה עד היום.
אקוויפר החוף ובארות המים הטבעיות הם פוליסת הביטוח של משק המים. ישראל נשענת היום כמעט לחלוטין על ההתפלה — מקור ריכוזי ופגיע; כל אירוע כמו סערה, עכירות, פריחת אצות, טיל בליסטי יכול להשבית. אקוויפר החוף הוא ההפך הגמור: מקור מבוזר, זול, ועמיד שאפשר לשאוב ממנו כשמתקני ההתפלה נופלים. אבל את מקורות המים הטבעיים בחרה ישראל לזנוח. לפי רשות המים, שיקום האקוויפר דורש תקציבי ענק, ושום תוכנית כלכלית ייעודית לא הוצגה עד היום.
קריאה לחזור ל”חסכמים”
בארגון הסביבה צלול קוראים לרשות המים לפעול באופן מיידי ולשקף לציבור את גודל המשבר; להכריז על משבר מים, ולדרוש מהרשויות ומהציבור להתחיל לחסוך בשאיפה לחסוך 10% בטווח המיידי כדי למנוע סיכון מקורות מים בשל שאיבת יתר מהכינרת ומהאקוויפר. עוד קוראים בארגון להטיל היטל בצורת — החזרת המדרגה השלישית בחשבון המים שכוללת תעריף גבוה ומרתיע (כ־30-25 שקל למ"ק) על צריכה בזבזנית (מעל 4 מ"ק בחודש לאדם). אומנם הדרג הפוליטי ורשות המים מתנגדים למהלך כזה, אך ״לאור חומרת המצב אין ברירה אלא לנקוט בו״, טוענים בצלול. לאחר שנים שישראל נטשה את הזירה, קורא הארגון לפרסם קמפיין קבוע לצמצום צריכת מים במגזר הביתי, שיכלול טיפים לצמצום צריכה (הדחה דו־כמותית, השקיה מדייקת, התקנת "חסכמים", מקלחות קצרות ועוד).
1 צפייה בגלריה
מור גלבוע, מנכ״ל צלול. “המדינה צריכה לנהל את משק המים כמשאב אסטרטגי אחד"
(צילום: דנה קופל)
נושא נוסף הוא תקן שימוש חוזר במים אפורים — מי כיורים ואמבטיות שאפשר להשתמש בהם למגוון שימושים בבית ובחצר, בין השאר הדחת אסלות והשקיית גינות. בעולם מדובר בפרקטיקה נפוצה, אך ישראל אוסרת על שימוש במים אפורים בבתים פרטיים ומשותפים כי אין תקן מחייב ואין חוק שמסדיר זאת. הניסיונות להסדיר את הנושא נמשכים כבר יותר מעשור ונתקעים שוב ושוב, בעיקר בשל התנגדות משרד הבריאות וההצלחה של ההתפלה והקולחין, שהפחיתו את תחושת הדחיפות ויצרו אשליה שיש מים בשפע. כך גווע התמרוץ הפוליטי. לפי צלול, היישום יאפשר חיסכון של עשרות מלמ"ק בשנה (עד 200 מלמ"ק בשנה ב־2050, תלוי במידת היישום). גם המרחב הציבורי יכול להתייעל עם אכיפה של תיקון 8 לתמ״א 1 - יישום מחייב של ההנחיות לניהול נגר מקומי, החדרת מים לתת־הקרקע ושימור שטחי חלחול בתוכניות בנייה חדשות. כך למשל מי גשם מגגות ומי עיבוי מזגנים — ישמשו להשקיית גינות ושטיפת חצרות. הפוטנציאל מוערך בעשרות מלמ"ק בשנה.
גם העלאת איכות מי הקולחים המשמשים להשקיה חקלאית יכולה להרחיב את השימוש בהם. ישראל משיבה כמות מים מרשימה יותר מכל מדינה בעולם, אבל איכות חלק ניכר מהקולחין נמוכה מהתקן שהיא עצמה חוקקה, התקן מיושן, האכיפה רופפת (כך לפי מבקר המדינה), ואין התמודדות עם מזהמים חדשים (כמו שיירי תרופות, מיקרופלסטיק ו־PFAS). השקיה בקולחים באיכות לא מתאימה גורמת לזיהום קרקע, לחדירת מזהמים למי התהום ולפסילת קידוחים. כך גם מוזרמים קולחים מזוהמים לנחלים שוב ושוב, ומקורות המים הטבעיים מזדהמים. האיחוד האירופי חוקק ב־2024 דירקטיבה חדשה לטיפול בשפכים עירוניים שמחייבת לראשונה טיפול רבעוני להסרת מזהמים זעירים כמו שיירי תרופות במט"שים גדולים, אולם ישראל רחוקה משם, ולא תמיד משלימה אפילו את הדרישה החוקית של עצמה לטיפול שלישוני בקולחין.
”על מסלול אוטומטי”
בארגון צלול קוראים לממשלה להתייחס באופן רחב יותר למשבר, ולנצל את המשבר גם להתאמת החקלאות הישראלית לאתגרי המים שעוד ילכו ויגברו עם שינויי האקלים. המשמעות: הרחבת ההשקעה במחקר ופיתוח להתאמת הגידולים למשבר האקלים, כלומר גידול ירקות ופירות בהתאם לתנאי האקלים, ייעול השימוש במים ושמירה על החקלאות המקומית.
לדברי מור גלבוע, מנכ״ל צלול, ״התפלה היא מרכיב חיוני במשק המים הישראלי, אך היא אינה יכולה להיות התשובה היחידה לכל מחסור. פגיעה בו־זמנית במספר מתקנים חושפת נקודת תורפה אסטרטגית. במקום להמשיך במסלול כמעט אוטומטי של הקמת עוד ועוד מתקני התפלה, המדינה צריכה לנהל את משק המים כמשאב אסטרטגי אחד: להחזיר את החיסכון וניהול הביקושים ללב המדיניות, לרבות קמפיין ציבורי קבוע ומדרגת תעריף שלישית שתצמצם צריכה בזבזנית; לשקם ולחדש בארות וקידוחים ולשמור על כושר ההפקה המבוזר שלהם; להגן על מי התהום מפני זיהום; להשלים את מערך ההשבה וההולכה של הקולחים; ולהפוך את הנגר העירוני ממטרד למשאב. מדינת ישראל הוכיחה שהיא יודעת לייצר מים. עכשיו היא צריכה ללמוד לנהל ביטחון מים. משמעות הדבר היא לא לבחור בין התפלה, מים טבעיים, קולחים, נגר או חיסכון — אלא לבנות מערכת שבה כל אלה משלימים זה את זה ומייצרים יתירות ועמידות בפני בצורת, זיהום ים, התייבשות, תקלות, אירועי סייבר ואיומים ביטחוניים. ביטחון מים אינו נמדד רק בכמה מים אנחנו מסוגלים לייצר ביום רגיל, אלא ביכולת שלנו להמשיך לספק מים בטוחים גם ביום שבו חלק מהמערכת אינו מתפקד״.
