תפסיקו לספור דירות באקסל, תתחילו לתכנן לנו חיים
לכל מי שנשבע חגיגית לכנסת ה-26, ולכל אלה העסוקים כעת בניסיונות להרכיב ממשלה, יש לי בקשה: לפני שאתם מחלקים תיקים, סמכויות וכיבודים, הצהירו בקול רם וברור מי לוקח את האחריות על סביבת החיים שלנו - על הקרקע, על השכונות, על הרחובות, על בתי הספר, על השטחים הפתוחים. מי יהיה זה שייתן דין וחשבון על המקומות שבהם אנחנו חיים היום, ונחיה הרבה אחרי שהממשלה הבאה כבר תתחלף.
אני אדריכלית כמעט 40 שנה. אני רואה מקרוב את תוצאות ההזנחה של התכנון בישראל. על התכנון הלקוי משלמים אלה שלא יכולים לצאת מהשכונה שלהם בלי רכב פרטי, הילדים שאין להם דרך בטוחה ללכת בה לבית הספר, אלה שנכנסים לדירה חדשה בפינוי־בינוי ואז מגלים שאין להם כסף להחזיק בה.
אלה ימים שבהם הכמיהה הכי גדולה שלנו היא לשגרה. אחרי שנים סוערות בלי רגע דל, עם המון נפגעי טראומה שסביב כל אחד מהם יש מעגלים רחבים של נפגעים משניים, עם מערכות ציבוריות שחוקות ומוחלשות, כל מה שאנחנו רוצים זה קצת שקט ושלווה – איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אנחנו זקוקים למרחב נוח ושליו להתגורר בו, שירותי בריאות ציבוריים זמינים בקרבת מקום, מוסדות חינוך בטוחים, מרחבים ציבוריים שמתרחשים בהם חיי קהילה, מרכזים מסחריים שלא חייבים להתניע עבורם את הרכב הפרטי.
המפתח לריפוי אוכלוסייה כאובה ומדממת הוא תכנון איכותי וטוב. יופי, אסתטיקה, נוחות, אוויר נקי, שקט, צמחייה – כל אלה הם לא מותרות, במיוחד בחברה כמו שלנו, שכבר ספגה נזקים מעל ומעבר למה שהדעת סובלת.
גם אדריכל מצוין יתקשה לתכנן שכונה טובה אם המערכת כבר החליטה בשבילו מה ייחשב להצלחה. כל עוד המדינה תמדוד הצלחה בעיקר לפי מספר הדירות שאישרה, היא תוכל להציג אקסל מצוין גם כשהילד שיגור בשכונה יצטרך שיסיעו אותו כל בוקר לבית הספר.
מי שעמדו בראש מערכות התכנון והקרקע והובילו אותנו למצב שבו אנחנו נמצאים כעת לא יכולים להמשיך ולקבוע את המשך חיינו במקום הזה, ואני מצפה שמי שיחליפו אותם יביאו איתם בשורה חדשה, ולא סתם שם חדש על דלת המשרד. אני מצפה, שברשות מקרקעי ישראל, שמנהלת את הקרקע של כולנו, יתנו לציבור דין וחשבון על האופן שבו ההחלטות המתקבלות בה משרתות את הציבור, מעבר להכנסות משיווק הקרקע. ממנהל התכנון אני מצפה להסברים מדוע מערכת שיודעת להערים עוד ועוד דרישות על מי שמנסה לקדם תכנון טוב מאשרת בסופו של דבר מהלכים שהציבור נאלץ לרוץ לבית המשפט כדי לעצור.
הציבור הישראלי אכפתי, חכם וחרוץ, אבל אין סיבה שמשרתי הציבור ינצלו את איכותו. אנשים שחוזרים הביתה בסיום יום עבודה מפרך, תוך כדי טיפול בילדים ובהורים, יצטרכו לקרוא תוכניות, לפנות זמן יקר ולהשתתף בדיונים אינסופיים רק כדי שהשכונה שלהם תספק להם סביבת חיים ראויה או כדי שלא יחמסו מהם נכסי טבע ששייכים לכולנו. אני תקווה, שחברי הכנסת ה-26 ימצאו את הדרך להקשיב להם גם מחוץ לחדרי הוועדות, יסתובבו אתם ברחוב שליד ביתם בחום של אוגוסט או יפלסו את דרכם אל ביתם בהצפות הקבועות אחרי כל גשם ראשון. הייתי רוצה שידעו איך מגיעים באוטובוס למרפאה, איך חוצים כביש עם כיסא גלגלים או פרוטזה, איך אוספים ילדים מבית ספר בלי לחסום את הכביש הצר שמוביל אליו...
אדריכלית אורנה אנג'ל
(צילום: רונית ולפר)
צריך לשבור את ההרגל של המדינה לטפל בכל נושא תכנוני בנפרד. כל הפוליטיקאים שלנו יודעים להגיד ש-"ביחד ננצח" – אז זה אותו דבר בתכנון. כשבונים שכונה בלי תחבורה ציבורית טובה, המשפחה משלמת עוד כסף על עוד מכונית, הילדים תלויים בהורים כדי להגיע לכל מקום וכולנו מקבלים עוד פקקים וזיהום. החלטה תכנונית אחת מובילה למחירים בשלושה ממדים: כלכלי, חברתי וסביבתי. אני מצפה מכל ממשלה חדשה שתקום להוביל תכנון שבו כל החלטה על שכונה, כביש או מכרה תיקח בחשבון את המחיר שישלם עליה הציבור ואת התועלות שתניב לו בשלושת הממדים גם יחד. לזה קוראים קיימות.
הדרישות שלנו – הציבור – מהמדינה הן בסיסיות: שילד יוכל להגיע לביה"ס ברגל, שכשנצא מהבית לרחוב נוכל ללכת בו בנחת ובביטחון, שאנשים מבוגרים ומוגבלים בתנועתם יוכלו לנהל חיי קהילה תקינים. אלה לא דברים שאזרחים אמורים להילחם עליהם, במיוחד כאשר רבים מהם נאלצים להקדיש מאות ימים בשנה למלחמות של ממש.
אני מברכת את הח"כים החדשים שהושבעו לכנסת ה-26, ומבקשת מהם לשים לב איך הם מרגישים אחרי כמה שעות בחדרי הוועדות בבניין הכנסת שלנו – חדרים סגורים שלא נכנסים אליהם אור טבעי ואוויר טרי. אולי אחרי שתגלו כמה בניין חולה עלול להשפיע על בריאות האנשים שעובדים בו, תסכימו איתי שתכנון איכותי הוא החיים עצמם.
אורנה אנג׳ל היא יו״ר התאחדות האדריכלים ובוני ערים בישראל
